אימא תמיד רצתה שאהיה רופא או עורך דין. אולי בגלל זה נהייתי
קצב.
תמיד זה ככה. מלא תכנונים בראש, ובסוף הכל מתרסק.
אבל היי, אני לא מתלונן. דם יש? יש! סכינים יש? יש!
מה חסר?
נראה לי שהמבט בסוף של החולה, המבט שאומר: "תודה דוקטור הצלת
אותי, אני אהיה חייב לך עד סוף ימי".
כן, זה מה שחסר. הדבר הכי קרוב לכזה מבט שאתה מקבל זה אולי
געגוע של ברווז, ואולי איזה נוצה או שתיים.
ובכלל הברווזים האלה, גם אם יהיו חייבים לי משהו, הם לא יחזירו
- אני מכיר אותם.
וה"סוף ימיהם" הזה, הוא כל כך קרוב, שגם אם היו רוצים להחזיר
לי, הם כבר לא היו מספיקים.
הנה נכנס לחנות מר גורביץ'. בן 62 חולה אלצהיימר. בכמה מובנים
מר גורביץ' הוא כמו ברווז.
הוא אף פעם לא יודע מה יקרה לו עוד שניה, ותמיד יש לו את המבט
המטופש הזה בעיניים.
"מה בשבילך היום מר גורביץ'?", אני שואל. "כמו אתמול, תודה".
"אבל לא ביקרת כאן אתמול, מר גורביץ'". "הו נכון, איך שכחתי?",
הוא עונה ומפלפל בעיניו.
"יש לי משהו במיוחד בשבילך", אני מניף את הסכין וחותך לו את
האוזן, עוטף בנייר לבן ומגיש לו.
"כמה זה יעלה?", הוא שואל. "3.90", אני עונה. הוא לא שומע.
"זה מריח מצוין", הוא אומר. אני מניף את הסכין וחותך לו את
האף. את האוזן הוא כבר הספיק לשכוח.
הוא קונה את האף, ואח"כ את האגודל, לא בעצם את כל פרק היד.
והנה הוא קונה חתיכת מצח וסנטר.
הוא מלכלך את החנות קצת - לא נורא, אני אנקה אח"כ.
הנה מר גורביץ' יוצא מהחנות ב-20 שקיות ועטוף בלבן. מריח כל כך
טוב. אפילו יותר טוב מהודו בדבש.
מדדה כמו ברווז על רגל אחת בכל הרחוב - אמרתי לכם שהוא מזכיר
ברווז קצת.
הוא היה יכול לסיים את חייו בבית-אבות נידח באיזה עיר אפורה.
אשתו תמות לפניו והוא יישאר ערירי וזקן, ולא יתייחס לסובבים
אותו. הבנים שלו יבואו לבקר אותו פעם בשנה ביום ההולדת שלו.
וגם אז הם יפספסו ביום-יומיים. אבל הוא כבר יהיה זקן ולא יהיה
לו כוח להתמודד עם מריבות טיפשיות. הוא ימות כעבור שנה שנתיים
מדום-לב או שבץ מוחי. יוריש את רכושו לבניו, שיריבו כל הזמן על
הירושה, ויתבעו אחד את השני.
ועכשיו, בעזרתי, מר גורביץ' הוא שיא גינס. בן אדם בן 62 חולה
אלצהיימר שמפוזר ב-20 שקיות ועדיין חי.
יצירת אומנות ממש. כותבים עליו בכל העיתונים ובכל המוספים.
מנסים למצוא את האמן המיוסר שיצר את המפלצ...אוופס...את היצירה
הזאת.
במשטרה חושבים שמי שעשה את זה הוא בטח דוקטור או משהו כזה.
אז הם טועים. אמא רצתה שאהיה דוקטור. אבל אני קצב.
תמיד זה ככה. מלא תכנונים בראש, ובסוף הכל מתרסק.
ומר גורביץ' ? הברווז הזה ?
הוא כפוי טובה, הוא לא יודע כמה הוא חייב לי... כמו
הברווזים...
גם אם יהיו חייבים לי משהו, הם לא יחזירו - אני מכיר אותם. |