אני רוקדת.
וכשאני רוקדת אני מישהי אחרת, מישהי שנמצאת בתוכי.
מישהי שיוצאת לעיתים רחוקות.
מישהי שאומרת ומביעה את מה שהיא חושבת ומרגישה.
כשאני נמתחת ומתכוננת לשיעור שלי, השיעור עם עצמי.
אני מרגישה שכל דבר שבי נמתח, לא רק שרירים...
הכל... כל מחשבה, ישנה או חדשה,
כל אהבה ישנה, או חדשה,
כל דבר שאי פעם רציתי להגיד ולא אמרתי...
הכל עולה וצף לי למוח, הכל ביחד.
הכל בבלגן אחד גדול.
אבל לצערי אותה מישהי יוצאת לעיתים רחוקות מדי.
אני יודעת שאני צריכה לרקוד יותר, ולהתאמץ יותר, לא רק
בשבילי.
אלא גם בשבילה.
שבעצם היא איכשהו גם חלק ממני.
שנמצאת בפינה צרה וחשוכה.
נמצאת שם ומחכה.
מחכה להזדמנות.
הזדמנות להתפרץ החוצה, ולעשות את כל הדברים ששתינו רוצות,
שלי אין אומץ לעשות.
ולה יש יותר מדי.
מוקדש לרקדנית המטורפת שלי, שתמיד פה בשבילי,
את לא יודעת כמה אני מעריכה את זה...
אוהבת אותך, תמיד. |
