הכנפיים כבר כאבו לדוריאן והוא החליט לנוח על אחד מהעצים
שבפארק.
על הבימה נאם עוד אחד מנכבדי העריה השמנים. דוריאן הביט בו
במבט עייף וחייך לעצמו.
עכשיו, לאחר 32 שנות שיטוט בעולם, בהם הספיק לחוות אהבה ושנאה,
הוא ידע מה טיבה של פופוליסטיות זולה. הוא ידע מה שרבים וטובים
אחרים לא ידעו.
דוריאן הוציא את מחברת השירים והחל לשרבט איזה שרבוט שנראה לו
כמו לב.
החזיר השמן המשיך לנאום, וירק הרבה, ודוריאן, שהיה עסוק בציור,
לא שם לב שירד הלילה.

דוריאן ירד מהעץ ונשכב על ספסל ציבורי, ליד זקן שיכור.
הוא קיפל את הציור שצייר ושם בכיסו של הזקן.
ילדה קטנה שעברה שם עם אביה החורג חייכה אליו. הוא חייך אליה
בחזרה.
בסוף עלתה השמש, והשיכור המשיך לישון. דוריאן הרגיש רעב קצת
וצמא.
הוא חצה את הכביש הסואן בריחוף ונכנס לבאר המקומי.
"מים בבקשה", ביקש מהמוכר. "מים?", שאל המוכר בפליאה, "ג'וני,
אנחנו מוכרים פה מים?".
"לא אני מצטער, אם אתה רוצה מים, לך לנהר ממול, שם יש הרבה
מים", אמר המוכר וצחק צחוק מלא בשיעול וליחה.
דוריאן הלך לנהר שממול. ובאמת היו שם הרבה מים. הוא קרב לשפת
הנהר ולגם קצת.
עכשיו כשיכל לראות את בבועתו, נזכר דוריאן בנרקיס, הגיבור
המיתולוגי.
אותו גיבור שהתאהב כל כך בעצמו עד שטבע בנהר יום אחד.
דוריאן הביט בשמיים הכחולים, הביט בשמש החמימה, הביט בילדים
המשתובבים.
וזה עשה לו טוב. זה עשה לו כל כך טוב שכבר לא כאבו לו
הכנפיים.
הוא החליט להמשיך במסעו. פרש כנפיו והמריא.

"מה זה הנייר המקושקש הזה ?" תמה השיכור.
קינח את אפו בנייר המסמורטט.
לאחר מכן זרק אותו לנהר. התקדם לעבר הבאר.