הוא חיכה הרבה זמן לחופשה מגיהנום. קצת זמן להתפרק, אחרי כל
העינויים האלה... לצאת כבר לאוויר של העולם האמיתי, לברוח
מהחום הזה. המחשבה על הלילה הזה, הלילה שנותנים לך פעם באלף
שנה, לעלות חזרה לארץ, החזיקה אותו כל הזמן הזה. לא שהייתה לו
ברירה, הוא לא יכול לברוח לשום מקום, ובטוח שלא להתאבד... הוא
כבר מת. ובגהינום.
כל הזמן הזה שהשדונים הקטנים היו רצים מסביבו וצוחקים ודוקרים
אותו, שורפים אותו וחותכים אותו, ועושים לו כל מה שרק אפשר
לעלות על הדעת... כל הזמן הזה חשב רק על הלילה חופש שיתנו לו
עוד מעט.  לא שהיו לו תכנונים גדולים. זה לא שאפשר לכבוש את
העולם בלילה אחד, או להפך לכוכב רוק בכמה שעות... הוא ידע
שהלילה הזה הוא חסר משמעות מבחינת העולם שמסביבו. הוא בסך הכל
רצה ללכת, לשתות בירה באיזה פאב, ואז ללכת הביתה ולהזמין איזה
סרט כחול בטלויזיה. לא מסובך מדי, צנוע, שקט.  
בשבוע האחרון לפני החופשה הוא היה מסתובב עם חיוך תמידי מרוח
על הפנים. הוא הפסיק לצעוק בעינויים, ואפילו הצליח קצת להצחיק
את השדונים עם איזה כמה בדיחות שחורות... הם במיוחד אהבו את
אלה על השואה, הם תמיד טענו שזו העבודה הכי טובה שלהם עד היום.
 
הוא ידע שהגיע לו להגיע לגיהינום. גם כשהיה בחיים הוא תמיד ידע
שהוא יגיע לגיהינום. לא שהוא היה בנאדם רע... הוא היה נורמלי
לחלוטין. פשוט היה לו תחביב משונה, שכנראה משך את תשומת ליבו
של אלוהים... אולי אלוהים אוהב גמדי יער יותר ממה שהוא אוהב
בני אדם, כי הוא לא ראה שם יותר מדי רוצחים. "כנראה הם כולם
בגן עדן, הם והגמדים, יושבים וצוחקים עלי משם..." הוא היה
חושב.
ואכן לאחר 1000 שנים מפרכות וכואבות, הגיע יום החופשה. אחרי
שכבר היה מוכן ללכת לשער שמוביל    לעולם האמיתי, הודיע לו
איזה שדון שבדיוק היום, היום של החופשה שלו, זה תשעה באב,
ואיזה כמה דוסים בגיהינום לחצו על השטן לסגור את השער, כי צריך
לכבד את היום הזה, ולצום ובלה בלה בלה בלה... אז הוא יאלץ
להחמיץ את החלון שלו לעוד 1000 שנה.
הוא דווקא לקח את זה יפה. בטח, הוא כעס על הדוסים. אבל אין מה
לעשות. מה הוא יעשה, יתאבד? גם ככה הוא כבר מת. ובגיהנום.