התעוררת באיזה חור לא מוכר. הצבע שלך היה אפור מטושטש, לא
יכולת לחשוב, לתפוס את המציאות כמו שחשבת שאתה צריך לתפוס
אותה. לאט לאט התחושה התחילה לחזור לגוף שלך והצבע שלך נהיה
חום... הצלחת לקום על הרגליים ולהסתכל סביבך... המקום נראה כמו
הבית של פו הדוב... צנצנות דבש והכל... מצאת את הדלת ויצאת
מהחור אל האוויר הפתוח. הסתכלת למעלה אל השמיים והצבע שלך נהיה
כחול. התחלת ללכת לכיוון מה שנראה כמו הדרך הנכונה, מקווה
שתגיע למקום אליו אתה חשבת שאתה אמור להגיע. חשבת "אם ישו הוא
אבי הנצרות, אולי לצביקה פיק מחכה גם צליבה...".
הדברים האלה היו כל כך פשוטים בעיניך... לא יכולת להבין למה אף
אחד לא הבין אותם.
בדרך חירבן עליך עורב. הסתכלת למעלה רק כדי לראות אותו צוחק
עליך. החלטת להתעלם, כי אין דבר אכזר יותר מעורב סאדיסט.
ניגבת את היד על הדשא, והצבע שלך נהיה ירוק. הראש שלך התחיל
לכאוב עוד פעם... הכאב המוכר והמטריף הזה... מרחוק יכולת לראות
את המכונית שלך, צהובה ובוהקת... הצבע שלך נהיה כתום... הלכת
בצעדים מהירים של המכונית... הגעת אליה בשארית כוחך, וגילית
שהכל נעול... בפנים הייתה מסיכה מעור ומסור חשמלי.
הכנסת את היד לכיס למצוא את המפתחות אבל כל מה שיכולת למצוא
הייתה הסכין שלך. הצבע שלך נהיה אדום. הכאב ראש התחיל להשתלט
עוד פעם. לא נלחמת בו. ידעת שזה חסר תועלת.
כל העולם נהיה שלך שוב. בקצה של היער שלך ראית שני גמדים
הולכים להם. גם הם היו שלך, והתחלת ללכת אליהם במהירות. הכאב
כבר נהיה חלק ממך, ובקושי הרגשת אותו. הכל נהיה עמום. הצבע שלך
הפך לאדום בוהק, הכי בוהק שהוא אי פעם היה.
עכבת אחרי הגמדים עד לחור שלהם. גם החור היה שלך. הכאב הגיע
לשיאו, כל הגוף שלך עבד בהרמוניה עם הכאב, במקום נגדו. הוצאת
את הסכין.
היער היה שלך... הגמדים היו שלך וגם החור. הצדקת את קיומך.
נגמר הכאב, נעלמו הצבעים, סוף סוף תוכל לנוח.
הצבע שלך נהפך לשחור.
|