והשמיים אפורים, והעצים ירוקים, והגבעות חומות,
והנה שם באופק הירוק נע לו אפור, והאפור נעלם,
והנוף נשאר כמות שהיה..
ואין זה משנה אם קמה לה קבוצת עלים ומחליטה לעשות רוח,
או שנשבר לו פתאום איזה עץ ונערם על הקרקע.
הנוף נשאר אותו נוף, הדממה אותה דממה, ללא ריגושים, ללא מטרות
נעלות, וללא שימחת חיים.
והוא, הוא יושב מאחורי חלון,
מביט מהחמימות הסגורה שלו על האפור,
וחושב, חושב שהאפור לא נראה טוב מעבר לצהוב שלו,
ואין הוא מבין למה כולם חושבים שהוא הדיכאוני...