כשהרים את פניו מהקרקע ונעמד על רגליו ,  מכבר היתה זאת כהונתו
של ליל עמוק . היער, שלפני רגעי קט  היה בכל כיוון , עתה נעלם.
במקומו, באור קר לבן, ראה  אדמה סדוקה מרוב יובש. שום זכר לעץ
או שיח. רק אדמה ושמיים. ככל שעיניו ניסו לראות סימן לחיים, או
לשמוע את צלילי השיר של צרצר בודד, כך יותר ויותר תחושת בדידות
מחצה את לבו בעת הבין שעומד במרכזו של חלל ריק, חסר כיוון
וסוף.
- כאן אחכה לגזר דיני. כאן אחכה שהשמיים יפלו וימחצו את הכאב
יחד איתי...
- ככה כולנו, חרקים חסרי ישע , משוטטים, מחפשים ובשביל מה?
כשבכל רגע נתון יד הענקים באה למחוץ אותך....
- למה אתה מחכה!!!  צרח בכל צרוד.
הוא לא ידע עם מי מדבר, אך ידע שתשובה הוא יקבל.

ואכן כך ברגע יצאו המילים מפיו. הוא שמע הד שהלך והתחזק עם כל
שניה; והנה הצלילים הופכים שאון כשל אלפי מפלי מים הקורסים אל
תוך תהום השממה. דם זלג מאוזניו. הוא הרגיש שרגליו מסרבות
לעמוד ונפל על ברכיו....ואז הכל פסק. מבטו ננעל על אורות
רחוקים , אורות של עיר! חיוך מיוסר נגע בשפתיו . מעתה הוא ידע
לאן  מועדות פניו, הוא ידע שהתשובה נמצאת אי שם.

"לשם מה? כדי להבין את החיים? כדי לספר על תכלית קיומנו
לאחרים? לא, אי אפשר להבין את החיים ובשביל זה אנו ממשיכים.
ללמוד ולהבין שלא למדנו כלום. הכל משתנה הכל עובר, אך החוויה
של החיפוש אחר האמת נשארת.  והאמת לאמיתה שונה לכל אחד ואחד.
משותפת רק תחושת האכזבה שלא נשאר יותר זמן להנות מהמופע.  ואלה
שעוזבים בשלוה ש"חוו מספיק" ,- מכחישים ...עמוק בתוך לבם. אני
יודע זאת".



העיירה שאליה הגיע התגלתה כמקום מדכא ביותר. מי שהיה סבלן
לשים לב לדברים קטנים, היה מייד מבחין
בכך: בניינים ישנים, מעץ בעיקר, שמזמן נועדו להריסה, בעלי
צורות מגושמות ומשונות וצבעים כהים ומופשטים.
הרחובות, אם כך אפשר היה להגדיר מעברים צרים  שהתפתלו בצורות
לא הגיוניות סביב הבתים , לא הורבו בנוכחות רבה של אנשים.
בינם יותר מכל משכו את תשומת הלב הילדים: ככל שניסה האיש בלבן
לראות חיוך או מבט של שובבות בפניהם כך התאכזב פעם אחר פעם.
היו אלה יצורים רציניים , שתקניים שלא העידו על טבעם של ילדים
בשום צורה.

"חרקים חסרי ישע".

עקב הצפיפות הרבה של הבתים, האור לא חדר בצורה מספקת אל
הרחובות, לכן גם ביום המקום נראה חשוך ואפל. כל זה יחד עם
הצללים שהרעידו את האור העמום גרמו להרגשה של ריקנות רוחנית
הלא ניתנת לתיאור או ביטוי.

שעות על גבי שעות הוא הסתובב בתוך העיר בתקווה למצוא דבר מלבד
השקט. הלבוש שעטה בלט בצורה על טבעית בין הצבעים העגומים
מסביבו עד שהיתה הרגשה שהותיר שביל של אור מאחוריו בכל מקום
אשר אליו פנה. כל אדם אשר פגש סר מדרכו בבהלה.  עם זאת, הראה
סימנים חלשים של סקרנות זהירה בדומה לאנשים שנתקלים בתופעה
חריגה ומעניינת , אך  לא מוצאים בליבם את האומץ להזדהות עמה.
במקום זאת מפעילים מייד מנגנון ההגנה- לדחות ולשכוח.

תחילה המבטים הפריעו לו, אך במהרה זה הפסיק להעסיק את
מחשבותיו.  הוא הרגיש שמסתובב סביב אותו המקום, ועובדה זאת
לאיטה, התחילה לערער על סבלנותו הנפשית שעד עתה נאחז בה.
עיניו ניסו להבחין בסימני הכר, שיבדילו רחוב אחד ממשנהו, אך
לשווא.. הכל נראה זהה.

לפתע במרחק מה, הוא ראה בניין גדול מהאחרים כשלקראתו הצפיפות
של המבנים הלכה ונמוגה. ניצוץ של תקווה האיר את פניו. בהתקרבו
ראה שלט ואליו מרוחה בצבע מילה, חצי מחוקה. במאמץ רב הוא הצליח
להבין את הכתוב - "אכסנייה".  
- אולי כאן סוף- סוף מישהו יסביר לי  היכן אני נמצא, חשב
לעצמו.

הוא דחף את הדלת וזאת לאיטה, עם קול חורק של ברזל חלוד המתחכך
בעץ הדומה לפיהוק של בן אנוש, נפתחה וגילתה לעין את הפנים של
המקום.  

זאת היתה השתקפות מדוייקת של פני העיירה רק שהפעם בחלל סגור:
קירות ,שבכל רגע נתון איימו לקרוס ותקרה גבוהה מדי, שלא נתמכה
מספיק על ידי עמודי עץ שנראו כצמחי פרא, שפרצו דרך ריצפת המלון
בצורה אקראית היכן שמתחשק לטבע. האוויר בתוך הבניין היה מחניק
בצורה בלתי נסבלת. לא היה שום זכר לחלונות או פתחים אחרים,
שהיו מאפשרים לאוויר טרי להכנס פנימה.

 כ-10 צעדים מהדלת עמד שולחן רחב, ומאחוריו ישב לו גוש כהה
שמדי פעם הציץ מהאפלה באור של מנורות שמן שנתלו על עמודים.
מאחוריו, מהלך כ5 צעדים, התחילו מדרגות,  שעלו למעלה ואחרי-כן
התפתלו אל תוך החושך. מבטו חזר אל שולחן הקבלה.
- ...סלח לי אדון, האם ניתן לשכור חדר במקום זה?
הצל מאחורי השולחן רעד בעצבנות ולפתע הפך לדמות של חצי בן אדם,
כשחציו השני התעקש להחליף מיקום לפי רצונו של האור החיוור
,שעדיין לא הספיק כדי לאפשר לראות בבירור את פניו.  
- מזמן לא ראיתי פנים חדשות באיזור שלנו? צבע מעניין יש לחליפה
שלך. אז מהיכן אתה?
-  הלואי  והיתי יכול לענות לך על שאלתך, אבל לצערי אפילו את
שמי שלי אני מתקשה לזכור.  
-  באחד מן הימים כולנו נשכחים ושוכחים.... הלא כך? אז מה אתה
רוצה, חדר?
-  כן אדוני, רק שאין לי כסף וגם אין לי דבר ערך להציע. אני
זקוק רק למקום ,להעביר לילה או שניים.
- אין כסף? הממ.. לפי אופן לבושך היתי מסיק אחרת, אבל כמו
שאמרתי אני לא ראיתי פנים   חדשות בעיר מאז שאני זוכר את עצמי
ולמען האמת מזמן אף-אחד לא נכנס לגור אצלי. אהה, למה לא! אתה
יכול להשאר. הנה , קח את המפתח. אין הרבה דיירים באכסנייה שלי
(למרות שהיתה יכולה להכיל את כל העיירה) . קח, הוא מתאים לכל
החדרים חוץ מאולי החדר בעליית הגג....אתה גם לא צריך אותו.
באומרו את המשפט האחרון פני האיש השתנו. ניתן היה להבחין בכך
גם בתאורה הדלה של המקום.
- אני מודה לך מאוד.

הוא התקרב כדי לקחת את המפתח וראה את פני האיש. היה זה  זקן
נמוך קומה, קרח לחלוטין אם זקן מרושל של בן אדם שהזניח להתגלח
מזה שבוע לפחות. ממעמקי המצח הגבוה הציצו עייניים קטנות שננעצו
באורח במבט של סקרנות; אף מחודד שנתלה, מעל לשפתיים שמנות;
ולבסוף חוסר מוחלט של צוואר- כל זה העניק לו דמיון מפליא
לינשוף.
- אז הבנת, אמר הזקן      
- כל החדרים חוץ מהחדר למע.... העייניים שלך... הן כל-כך
שונות, ממש כמו....
- לפתע הוא נחנק והתחיל להשתעל. כשההתקף עבר, הוא הרים את
עיניו ולחש בכל צרוד:
- מה רציתי להגיד? פיו נפתח אך במקום המילים יצאו רק הברות לא
ברורות.
- לעזעזל! עוד פעם שכחתי! נו טוב, שהיה נעימה! מבטו נהיה חסר
עניין והוא נעלם בפתח של חדר קטן מאוחרי השולחן.
- דרך אגב, קוראים לי קיין
- מילים אלה יצאו מפיו של האיש בלבן בלי שהתכוון לכך. יותר
מכך, כשנבר במעמקי זכרונו לא מצא שום דבר שיכל להוכיח שזה הוא
באמת שמו. הוא לא זכר את זה, אבל איכשהו הוא אמר את זה.
- אני יודע.
נשמע קולו של הזקן מהחדר.
- איך? איך אתה יודע?!  
הוא רץ אל תוך החדר, אך לא מצא שם אף אחד. הוא הרגיש שרגליו
שוקעות בריצפה וזאת מחסה את כולו.  ראשו התחיל לכאוב, הרעש
חזר. הוא מעד וניסה לתפוש בידית של דלת החדר, רק שלא היה שום
ידית,דלת או חדר.

"אור שחור".

כשהצורות התחילו לחזור אליו ועיניו התרגלו לחושך, הוא הביט
סביבו וראה ששולחן הקבלה והמדרגות נעלמו. עתה הוא שכב במרכזו
של מעבר ארוך וצר. משני צידיו היו דלתות מעץ, ובסופו נראה פתח
דמוי חלון שדרכו זלג אור חיוור. הוא התקשה להגדיר  בין אם
מקורו  של האור נובע מהירח או שמא השמש. תחושת הזמן אבדה
לחלוטין. לאט לאט הוא שיחזר את המאורעות בזיכרונו, והגיע
למסקנה שלאחר שאיבד את הכרתו, מישהו הרים אותו, נשאהו  במעלה
המדרגות ומכיון שלא יכול היה  לנחש את מספר חדרו, השאירו במרכז
המסדרון והסתלק. תחושת החולשה עדיין לא עברה והעולם שמעבר
לעילפון חושים עדיין לא הותיר את קשריו.

הוא התיישב על הקרקע ונשען אל הקיר. הרעש לאטו התרחק ולבסוף
פסק כליל. אוזניו התחילו לקלוט צלילים מוזרים. קולות חריקה
שקטה של משהו המשתפשף בריצפת העץ; קול מחרחר ומפעפע שדמה
לנשימה אנושית; קול שגרם להרגשת חנק ובחילה הדומה להרגשת
האימה של אדם המביט אל תוך תהום אינסופית. תחילה חשב ששיקול
דעתו ממשיך לתעתע בו, אך ככל שהקשיב יותר, הצלילים קרבו, כך
שלא נותר ספק. אין זאת הזיה.

הוא אימץ את עיניו בכדי לנסות לגלות את מקור הרעש ובאותו הרגע
קפא מזוועה: לפניו במרחק של כ-20 צעדים  זחל משהו שממבט חפוז
הזכיר תינוק ברגע הולדתו . גופו הקטן היה עטוף בגלימה שחורה
וממנה הציץ ראש שחור חסר פנים או צורה. יד אחד היתה, בצורה
מחרידה ארוכה וגדולה מהשניה ודמתה יותר לטפרים של חיית טרף.
בעזרתה היצור התקדם בתנועות איטיות . ציפורניו ננעצו בריצפת
העץ ומשכו את הגוף קדימה. הדבר התנשף בכובד והשמיע רעש מחריד
שלראשונה הגיע לאוזניו של קיין.

בתנועה חדה , קיין נרתע לאחור. ראשו נחבט בדלת ושברירי אור
פתחו בריקוד מטורף בעיניו. בידיו ,הרגיש משהו קר. היה זה מפתח
שקיבל מהזקן. בתנועה מהירה הוא השחיל את המפתח. שלושה סיבובים
מהירים והדלת נפתחה. נגד רצונו שאף מבטו לכיוון היצור, אך  עתה
עיניו לא הצליחו לחדור מבעד לחושך. היצור נעלם. למרות כך
הצלילים הלכו והתקרבו. הקירות  החלו להתעקם ולהסתובב בדומה
לעולם המתגלה מבעד לזכוכית שבורה לעיני ילד סקרן. בנס הוא מצא
את והידית וטרק מאחוריו את הדלת.

בחדר, שאל תוכו צעד, שרר חושך מוחלט. בתיקווה למצוא חלון או
מנורת שמן( למרות העובדה שלא היה ברשותו דבר המסוגל להדליק
אש), קיין נצמד אל הקיר וידיו החלו למשש את הקירות, בעודו הולך
בתנועה סיבובית. במחצית הדרך, רגליו נתקעו בדבר מה והוא קרס על
הריצפה. הנפילה גרמה כאב חד. כך הוא נשאר לשכב שם.  לבו הלם
בחוזקה,  גופו קפא, והצלילים והחושך נבלעו בתוך תוכם. מעתה הוא
לא ידע יותר, אם איבד את הכרתו או שמא אולי זה הפחד שניטרל את
חושיו. הוא לא ידע, כמה זמן עבר עד שלפתע צרחה קורעת לב
הוציאהו מעיוורון חושים.

במאמץ רב, קיין התרומם מהקרקע ופילס את דרכו בחושך אל הדלת.
המסדרון התמלא עתה בקולות של אנשים. ההתקהלות התמקמה ליד חדר
מסויים בסוף המעבר. דלת החדר היתה פתוחה ומתוכו בקע אור שאיפשר
לקיין, לראות את המתרחש. בהתקרבו אל החדר האנשים התבוננו בו
ביראת כבוד שסיבתה לא היתה מובנת לו. הם סרו מדרכו ובכך איפשרו
לו לעבור בחופשיות.  בהכנסו אל החדר תמונה נוראית נגלתה
לעיניו. על הריצפה היתה שרועה גופתו של הזקן משולחן הקבלה.
פניו היו שלווים ורק על שפתיו קפא חיוך של יאוש. למעשה לא היה
דבר בהופעתו שהעיד על מותו; רק עיניו... עיניו התמלאו משמעות
מחרידה. היה זה מבט ריק מופנה לאיפשהו, אל תוך עצמו. מבט של
אדישות ועם זאת מלא בתכלית מסויימת; מבט שגרם לקיין להרגיש מגע
של משהו לח, רירי, משהו שהתפשט בתוכו כארס קטלני והכה כמכה של
ברזל מלובן על רקמת מוחו; משהו שהרעיד את תכלית קיומו וגרם לו
להזכר בשמה.

עיניו האפירו מכעס, פניו נהיו חוורים וצבע עורו קיבל גוון של
גוויה; שפתיו התחילו להגות צלילים לא מוגדרים.
- מי עשה זאת?
המילים האלה יצאו מפיו של בן אדם שלא הכיר, קול שמעולם לא שמע
ועם זאת יצאו מפיו.
- איש לא יודע, אדוני.  אנו יודעים רק שאין זה המקרה הראשון .

האיש שאמר זאת לבש חלוק אפור, מלא אבק וזוהמה, וככל הנראה היה
הרופא.
- אין ספק בכך שהמסכן מת, אך לבו ממשיך לפעום.  זה הוא הדבר
המוזר ביותר בכך. המערכות פשוט קרסו. הוא לא נושם, ואם אדוני
יגע בו, אז בוודאי ירגיש כמה קר גופו.  ובדומה למקרים הקודמים
, לא ניתן לקבוע את זהותו או סיבת המוות. הכל כשורה. הוא פשוט
הפסיק לחיות. מת מהמוות , אם הינך שואל.

אוזניו של קיין לא קלטו אף צליל. עיניו פתחו בחיפוש מטורף אחר
זכרון שעלה במוחו. מבטו חדר מבעד ליצורים, שעתה היו חסרי
משמעות בשבילו, ואז הוא ראה אותה. היא עמדה הרחק מכולם. שמלת
כלולות שחורה אופפה את גופה הרזה.היא החזיקה את ידיה על קרסה;
קרסה של אישה בחודשי הריונה האחרונים. היא עמדה שם, חסרת עניין
,אדישה למתרחש, ועיניה....אלוהים בעיניה  הוא ראה את אותו מבט
של ריקנות חסרת רחמים. אותה תכלית מרקיבה שראה בעיני הזקן.

קצות שפתיה רעדו והתעקמו בחיקוי של חיוך. פלצות אחזה בו בעת
ראה את פניה. הרעש בראשו הלך והתגבר הרחק מעבר לנקודת החזרה.
הצורות נעלמו ובאור שחור הוא ראה אותה הולכת ומתרחקת לעבר
המדרגות עד שלבסוף דיוקנה התמזג עם החושך.

הוא ניסה ללכת אחריה , אך גופו קפא. במאמץ עילאי הוא הסתובב
כלפי הצל בלבן ושאל.
- מה... נ..נמצא במ..מעלה המדרגות?  
הרחק , מהעולם הגשמי הוא שמע קולות רחוקים-
- עליית הגג, אדוני. אתה מרגיש טוב אדוני? אינך נראה
טוב........

לאחר מכן הכל פסק. האנשים, החדר - הכל נעלם. בהבזקים אחדים
שראה היו רק מדרגות עץ גדולות וחדר יחיד. מעבר לכך, כוחותיו
עזבו אותו, והוא התמוטט על הקרקע.

" עכשיו אני יודע מי אתה. אתה הוא אני. אתה הוא החלום שלי.
המציאות היא רק חלום , חלום המיוחד לכול אחד ואחד. וכל אחד
חולם אותו אחרת.  המציאות האמיתית נמצאת בפנים, איתך עם האני
האחר המאמין ביכולתו לשנות.   עכשיו אני זוכר .... ועכשיו
הריני חושק באסור...להתעורר. "

לא היה דבר מלבד הלילה, ורק הכוכבים היו עדים למתרחש. מרחוק,
באור חיוור של הירח נראו שני צללים. ולא היה דבר מלבד האדמה
היבשה הדממה והשמיים. שתי דמויות. שחור- לבן. הוא גרר אותה
ושמלתה התנוססה ברוח כעקביש ענק. היא התנגדה, אך היתה זאת
התנגדות של יאוש והשלמה, ורק האינסטינקטים האנושיים לא איפשרו
לה להכנע. הוא הרגיש בכך, וכך יתר נחישות הורגשה בתנועותיו.
פניו היו עייפים מהסבל. ראשו לא כאב יותר, הרעש פסק ועתה הוא
לא הרגיש דבר מלבד הריקנות.

לפתע, ידיו איבדו את אחיזתן. בתנועה חדה היא הצליחה להשתחרר
והחלה לרוץ. פרי בטנה הפריעה לה אך היאוש דחף אותה קדימה. היא
ידעה שלא תצליח להמלט, אך עדיין התיקווה האנושית נתנה לה כוח
להלחם על חייה. במרחק מה היא ראתה עץ בודד. הוא התנשא לבדו
במרכז המדבר האינסופי. עבר רגע, והיא החלה לטפס במעלה הגזע
היבש. הענפים המתים פצעו את ידיה וקרסו באנחה מיוסרת על הקרקע.
היא טיפסה וטיפסה במהירות על טבעית ותנועותיה הפכו יותר ויותר
חייתיות.

צמרמורת עברה בגופו למראה זה. כוחותיו עזבו אותו מזמן והוא
ידעה שלעולם לא יוכל להשיגה. במאמץ אחרון הוא הרים אבן שהיתה
מונחת לרגליו ובכוחות האחרונים שנותרו לו ,שיחרר אותה לכיוונה.
נשמע קול שורק והאבן התרוממה מידיו ובכוח קטלני עפה הישר אל
בטנה. באותו הרגע זעקה מחרישה יצאה מפיה, צרחה שלא היה דבר
אנושי בה. אחיזתה נחלשה וגופה הרפוי, בעודו שנחבט ונחבל
בענפים, נפל על הקרקע.

הוא הסתכל על גוויעיתה המונחת על האדמה הקרה . ראשה רעד
בתנועות עוויתיות , אך לפתע הפסיק והסתובב לעברו. לשבריר של
שניה, הוא חשב שראה ניצוץ  של אנושיות במבטה. עיניה ננעצו
בעיניו ונסגרו לתמיד.