[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוגוסט קול
/
מי פה האשם

"יפה מאוד, עבודה נאה עשית", אמר הוא והגיש לעברי מזוודה כבדת
משקל ושחורה.
"הסכום שסיכמנו?", שאלתי ונתתי מבט חטוף בהרמת השטרות.
"אכן, כן", הוא ענה מרוצה.
"תודה רבה לך, אדוני", הודיתי לו ושמתי פעמיו לעבר ביתי.
"להתראות, היה נעים", הוא נפרד לשלום, והעניק עוד הצצה בגופתה
אשר מונחת הייתה שוטטת דם על הרצפה, וחור קליע אדמדם נפער
בטבור מצחה. אחר, משגמר בדעתו לא להמשיך ולהתבונן, דחף את
הגופה בכף רגלו, והזאת צללה מטה ושקעה במי הים השחורים.
"סוף סיפור", הוא שיבח את עצמו ופרס את כפות ידיו בהצלבה על
עורפו כמותח אבריו, "לילה טוב", הוא אמר, והביט בגלים הקטנים
שהלכו ונעלמו, מוחקים כל זכר לדמותה של אישתו הבוגדנית.


המשפט.

"הנני פוסק עליך גזר דין מוות בעוון רצח מדרגה ראשונה, סוהרים,
קחו את הזוהמה הזאת מכאן", כל תחינותיו, ואך דמעות הכאב והצער
לא ריככו את לב השופט, אשר מבטו היה קר ונוקשה, מלוך היה
בדעתו, לסיים את המקרה בדרך הטובה ביותר לכל הדעות, "בית המשפט
מתפזר", אמר הכרוז בקול רם וסמכותי, שפמו רטט קלות, וחיוך
שלווה נפרס על פיו.
המושבעים קמו ממקומם באיטיות, כל אחד ואחד הלך לדרכו ביוצאו מן
האולם, צעדיהם הלמו בפטיש בחלל המסדרון, אשתי חיכתה לי שם,
דמעות של ערגה זולגות מעיניה, "סוף סוף", היא רצה אלי ונשקה
למצחי, "נחסל אותם עד האחרון, זוהמות".
"זה בדיוק מה שאמר השופט", חשבתי לעצמי, "'זוהמה'".
לאחר שנשקתי לה על פיה, חזרנו הבייתה, בנסיעה זהירה ואיטית
בסטיישן, "אתה יודע מה חשבתי?", היא פנתה אלי לרקע הרמזורים.
"מה?", שאלתי ללא טיפת רגש.
"אמרו שאחד מן המושבעים אמר שהוא חף מפשע, לא הייתה דעה אחידה,
מעניין מי הזבל הזה?", עיניה נצצו, ולפתע היא אחזה בהגה ששמה
לב שסטיתי מעט והיכונתי להתנגש בתמרור "עצור".
"הכל בסדר?", היא שאלה בדאגה, בשעה שעצרתי את מכוניתי בחנייה
הקרובה, והצמדתי את כף ידי למצחי. "הכל בסדר?", היא חזרה
ואמרה, ליטפה את שערי.
"הכל בסדר?", אמרתי ולחצתי שנית על הגז, פונה לעבר העיקול,
"הכל בסדר גמור".
כשהגענו הבייתה, היא הניחה את תיקה בחדר השינה, ואני נפלתי
מעולף על השטיח, הדבר האחרון שזכרתי היה סחרחורת איומה, וכאב
ראש חזק.
היא צלצלה לניידת חירום, וזאת לקחה אותי למיון, כשאישתי מחזיקה
את ידי לאורך כל הדרך, מתפללת ששלומי בסדר.
"לחץ דם גבוה", אמר הרופא אשר התבונן בי ממעל בעודי שוכב על
מיטת הבית חולים, לצידי ניצבו מיטות שוממות, ורק בסוף חדר
האישפוז שכב בחור אחד שגבס לרגלו.
"אתה שומע בחור?", הוא חזר על דבריו שראה שאינני מרוכז בו,
"אתה צריך להפחית מהלחץ, אני ייתן לך כמה כדורי הרגעה, אבל
בכנות, אם יש לך בעיות כדי שתפתור אותם עכשיו לפני שיתחילו
לצוץ כל מיני תופעות".
"כמו מה?, דוקטור", שאלה אישתי אשר עמדה לידו.
"קודם כל", פתח הדוקטור בדבריו, "אינני רוצה להדאיג, ברוב
המקרים התופעות הן עקיפות, אל עלי להזהירך, כי בעלך נתון לסכנת
התקפי לב, שבץ מוחי, טרשת עורקים ועוד, ההמלצה הטובה ביותר היא
לתת לו להרגע ולנוח כמה ימים", אחר היישר מבט אלי, "אתה שומע,
בחור?, תוריד מהלחץ, זה לא בריא כלל".
"טוב, דוקטור", עניתי, "תודה". הדוקטור החליף כמה מילים עם
אישתי, אשר שפתיה נעו בחיפזון, אחר דיבר ברכות והלך לדרכו
כשהוא נעצר ליד המיטה האחרונה ומחליף מספר מילים עם שבור
הרגל.
"שמעת, יקירי?", היא אמרה, "מעכשיו אתה נח, ברור?", קולה היה
רם וסמכותי, "או!!, אישתי השתלטנית", אמרתי בנימה סרקסטית
והזאת נישקה את מצחי בשנית, "טיפשון", אמרה, "כמו ילד קטן",
וחייכה חיוך רך ונוגה שפיתה אותי לגלות לה הכל.

"אחות, אחות", היא רצה בדאגה לדלפק הקבלה כשקולות רמים של
תיסכול אופפים אותה, "אחות", אמרה בשלישית, והזאת פנתה אליה,
"כן?", אמרה.
"הוא מפרפר, בואי מהר,  איפה הדוקטור?".
"דוקטור ז'אק לחדר אישפוז 5, דוקטור ז'אק לחדר אישפוז 5", אמר
דרך מכשיר המוניטור, וקולה הפך לצליל מונוטוני שהדהד ברחבי בית
החולים.
אחר רצו שניהן למיטתי, והזאת בדקה את לחץ הדם ופעימות הלב,
"הוא נכנס לשבץ", אמרה, והחלה עיסוי לב, הדוקטור הגיע מייד,
וציווה להעניק לי זריקות מייצבות, "אנחנו מאבדים אותו,
דוקטור", אמרה האחות ואישתי עמדה מהצד ויבבה בקול רם, "תכיני
את השוק החשמלי", ציווה, והזאת עשתה כפקודתו, הדוקטור לקח את
שני הידיות והצמידן לחזי החשוף, "200", אמר, "להתרחק", גופי בו
ברגע קפץ, ואחר הצמיד הדוקטור בשנית את הידיות, ואמר, "300,
להתרחק", וגופי פרפר בשנית.
"הוא מת, דוקטור, אני מצטערת", אמרה האחות לשמע הצליל הצורם,
והקו אשר הפך ישר ואופקי. "גם אני מצטער", אמר הדוקטור ונאנח.
"אני מצטער", פנה אל אישתי אשר שרועה הייתה על ברכיה ודמעות
מכסות את לחייה, "עשינו ככל שיכולנו, אם רק היינו מגיעים מוקדם
יותר, אם רק - ", ואז קטעה את דבריו אישתי ונסה מן החדר בזעקות
בכי רמות.
"איזה יום", אמר הדוקטור ונאנח בתוגה, "איזה יום מחורבן", ואני
חייכתי בשלווה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיהו הגיבור
אשר...

תזכירו לי את
ההמשך


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/99 13:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה