הוא עמד מולי, לבוש בג'ינס וטי-שירט קרועה. לא בדיוק הבגדים
שהייתם מצפים ממוזה שתלבש. בספרים הן תמיד עם טוגה לבנה ופנים
ורודות וחלקות. ולמוזה שלי היו בגדים כהים וזיפים דוקרים. אבל
בימינו צריך להסתפק במה שיש, אז שתקתי.
"נו, מה את רוצה שאני אעשה?" הוא נראה קצת המום כשהסברתי לו
שכרגע הוא לא צריך לעשות כלום, ובעיקרון אני אקרא לו כשכבר
יתחשק לי. אחרי שתי דקות הוא קלט, נתן לי את הטלפון שלו והלך
הביתה. הוא נראה מאושר מאוד כשסוף סוף הבין שבעצם הוא מקבל
המון כסף על לעשות כלום, ונראה כאילו הוא חושב על מה לבזבז את
הכסף שלו קודם.
כשהתקשרתי אליו הוא לא היה בבית, והמזכירה שלו לא אמרה כלום על
פלאפון - רק ניגנה איזה שיר של להקת פאנק איזוטרית ועשתה "ביפ"
- אז קניתי לו פלאפון והשארתי לו את הקופסה ליד הטלפון ביחד עם
הוראות הפעלה.
אחרי כמה ימים שוב ענתה לי המזכירה, ובפלאפון שלו היא נשמעה די
אותו דבר, רק באיכות גרועה יותר ועם "ביפ" יותר מעצבן. כשהוא
חזר הביתה חיכה לו ביפר בצבע כחול עם שלוש אפשרויות התראה -
צפצוף, רטט או משולב - וזיכרון של עד 15 הודעות.
כשגם זה לא עזר לתפוס אותו החלטתי לחכות לו שיחזור ליד הבית
שלו. ישבתי על השטיח כניסה המסריח שלו איזה 7 שעות, מנסה להבין
מאיפה הסמל שמצויר עליו מוכר לי, רק כדי שתבוא איזו זקנה שתגיד
לי ש"אף אחד לא גר פה יותר, גברת. הילד הנחמד שגר פה החליק
באמבטייה ושבר את המפרקת והוועד בית החליט לא למכור את הדירה
בינתיים."
לא ידעתי מה לעשות, אז הלכתי לוועד בית ולקחתי את המפתח לדירה.
לקחתי משם את הפלאפון והביפר, ולא שכחתי גם את השטיח עם הסמל
המוזר, החזרתי את המפתח לוועד בית והלכתי הביתה.
אחרי שבועיים שלחו לי מהסוכנות מוזה חדשה. הפעם היא הייתה כמו
שכתוב בספרים - טוגה לבנה, פנים חלקים - הכל. לא היה צריך
לקנות לה פלאפון, ביפר, בלאגנים - הכל בא קומפלט. והיא גם לא
שכחה לנגב רגליים על הסמל המוזר לפני שהיא נכנסה אליי לדירה,
כדי לא ללכלך. |