"מי זה היה?"
-"רון... הוא שאל אם אני יודע איפה את."
"אממ, אמרת לו שלא, נכון?"
" הוא אמר לי שאם אני רואה אותך.."
"אם אתה רואה אותי אז מה?"
-"להגיד לך..." שם הייתה דממה של כמה שניות ואני מסתכלת עליו
במבט של שאלה.
"להגיד לי מה?"
-"..שהוא אוהב אותך" רציתי לבכות, אחרי הריב שרבנו אתמול על זה
שהוא אף פעם לא אומר לי את זה, אני נמצאת בבית של החבר הכי טוב
שלו, במיטה, עירומה, בעשר בבוקר אחרי שביליתי את הלילה שם.
"אוהב אותי..."
"כן"
-"זה אומר שאני צריכה ללכת, נכון?"
"כן" רק את הנשימות שלנו שמענו ואני הורגת את עצמי מפנים
מזכירה לעצמי כמה אני שונאת את עצמי עכשיו!
-" אתה יכול להביא לי את הבגדים?" מתכסה בשמיכה ובודקת שלא
רואים כלום, מרגישה מבויישת מתמיד. הוא הביא לי את הבגדים ויצא
מהחדר ואני התלבשתי- דמעה ראשונה. נועלת נעליים ויוצאת מהחדר
פוחדת להסתכל לו בעיניים עוברת מהר וסוגרת את דלת כניסה לדירה
מאחוריי. מחכה דקות אחדות כשאני נשענת על הדלת ונושמת כמה
נשימות, ממשיכה ללכת , לוחצת על כפתור המעלית, מעוצבנת שהיא
כזאת איטית, מחליטה לרדת במדרגות- דמעה שניה. יורדת הכי מהר
שאני יכולה, ומועדת, נופלת עם ידיי ללפנים שהקלו על נפילתי.
שוכבת על הרצפה מרימה את הראש שלי מסתכלת סביבי מתחילה להבין
כמה דפוקה אני, ובוכה. בוכה המון, דמעה אחר דמעה, מרביצה לעצמי
על הרגליים צועקת על עצמי, מושכת בשיער. עוצמת עיניים ונזכרת,
בכל הרגעים היפים שהיו לנו, כמו בסרטים שמראים קטעים כאלה לפני
שהבנאדם מת. קמה על רגליי וממשיכה לרדת במדרגות, יוצאת מהבניין
נכנסת לרחוב מלא אנשים, מפלסת את דרכי בין זוגות אוהבים, ילדים
והרים, זקנים ורווקים. מחבקת את עצמי עוטפת את גופי עם המעיל
שלי, מחזיקה את התיק על הכתף. מגיעה הביתה פותחת את הדלת
ומדליקה את העור, ושם הוא היה, ישב על הספה. כאילו שהוא חיכה
לי כל הלילה נראה כמו מלאך מודאג, ריחמתי עליו, לא יכולתי
להסתכל עליו בלי להתחיל לבכות. שמה את התיק על השידה שליד
הדלת, מתקדמת לעבור כמה צעדים ונעצרת, מהרהרת ופונה למטבח.
"איפה היית?!"
"הסתובבתי" מנסה לבלוע את הכי בין המילים.
"כל הלילה?! בלי להודיע לי? אני דאגתי!"
-"אני לא ילדה בת 16 ואתה לא אבא שלי"
"אני חבר שלך, נחשב?!" שתיקה של כמה דקות, מנסה להתרכז בקפה
שאני מכירה ולא בו.
"תשמעי אני מצטער על הריב, אני פשוט לא בנאדם כזה פתוח, אבל את
צודקת, חצי שנה לא הולכת ברגל.. חשבתי על זה כל הלילה ו... אני
אוהב אותך!"
-"שכבתי עם ניר"
"מה?!"
"שכבתי איתו, היום, כשהתקשרת" הוא הסתכל עליי במבט שמחפש
תשובה, אבל אפילו אני לא יודעת אותה.
-" ניר, חבר שלי ניר?!"
"כן" עניתי מבויישת בטון שמבקש סליחה. כשהוא מסמן "לא " עם
הראש ומתרחק ממני אני חושבת על המילים שאני אוציא מהפה, בתוך
הראש, מחפשת סיבות למעשיי.
הוא גנב את המפתחות מהשידה, טרק את הדלת אחריו.
ואני בתוך הבית לבד, עם קפה קר ומגעיל ביד, עדיין מנסה לחפש
סיבות- הדמעות כבר לא זלגו.

לאחר שעתיים הטלפון צלצל, זה היה ביה"ח מספרים לי שרון, כבר לא
יחזור הביתה.
"הלו?"
-" גברת ליאור? חברה של חן בנאור?"
"כן, זאת אני, מי זה?"
"מדברים מבית החולים, רון היה מעורב בתאונת דרכים קשה, נשמח אם
תבואי לפה לחתום על כמה מסמכים"
-" שניה, מה קרה לרון?"
"הוא במצב אנוש, אנחנו קוראים לזה תרדמת" שם כבר לא עניתי
מבהלה הטלפון נשמט מידי והפל לרצפה, עדיין שומעת את המרכזיה
עדיין מחפשת לשמוע תשובה. הלב שלי הפסיק לפעום, מבחינתי.
הרגשתי שהוא חסר, רק רציתי להחנק ולהיות יחד עם רון, מה שהכי
גרוע, לא ידעתי מה הוא מרגיש, אם הוא שונא אותי או לא אחרי מה
שעשיתי.
לאחר שעה, אם הייתם רואים אותי, הייתם רואים אבן שעומדת באותו
פוזה. אז הטלפון צלצל שוב, אני בתמימותי קיוויתי שהוא קם, אבל
זה קורה רק בסרטים, וגם לא בטובים במיוחד.
"הלו?" קול מפוחד שבקושי יצא מגרוני.
"תמי?"
-"מה?" מנסה לבלוע את הדמעות עוד קצת.
"הכל בסדר?"
-"מי זה?" שאלתי בתקווה שעדיין הייתה לי איפה שהוא
שזה רון, שבכל זאת כל זה סיוט אחד גדול והוא פשוט עמד להעיר
אותי ארוחת בוקר ונשיקה על המצח אומר לי שהוא אוהב אותי ואני
אותו מחבקת אותו ולא מאמינה כמה טוב לי וכמה ברת מזל אני.
"ניר" החלום התפוצץ ברגע, ורק הכאב נשאר מרגישה ריקה, המציאות
שוב קפצה עליי פתאום הפילה אותי מרגליי בלי שום דרך לקום.
"ניר אני לא יכולה לדבר עכשיו.."
-"אני יודע רק רציתי לשאול אם הכל בסדר איתך ועם רון, אז.. הכל
בסדר?"
"אם הכל בסדר?" שואלת במין זלזול שבא מכאב טון של רמיזה לבכי.
"שום דבר לא בסדר!!" מתחילה לפרוץ בכי מטורף שניר לא הבין מה
נפל עלי.
"אני מצטער, מה קרה?"
-"שסיפרתי לו עליי ועלייך..."
"סיפרת לו?!?! למה?! מה את דפוקה? הוא לא יסלח לי בחיים!!"
בחיים.. מילה מצחיקה כשחושבים על זה, מה זה בכלל חיים? מי
המציא את זה? ולמה, הכי חשוב! למה..
"הוא יצא מהבית בסערה עם המפתחות ונסע לאנשהו רחוק"
"אני חיבת לדבר איתו!"
-"הוא בתרדמת, ניר, תאונת דרכים הוא התנגש במשאית"
אז ניר שתק, ואני מרגישה סוג של אשמה מסויימת.
לאחר 10 דקות שהיינו על הקו בלי לומר מילה הוא אמר:
"זאת אשמתך" עוד הבזק של מציאות מתחילה להפיל עליי את כל האשמה
יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה, שאם הייתי חושבת נכון זה
לא היה קורה! אז בא הבזק של רצח, שאלות. אני רצחתי את אהוב
ליבי? אני הרגשתי אותו בראש? הרסתי לו את הלב? לאט לאט התחלתי
להרגיש יותר, יותר רע. לא בכיתי אלא חשבתי. חשבתי מה אם..
"אם היית סותמת ולא מספרת לו את זה הוא עוד היה רגיל וכשר לכל!
את הרגת אותו, את והמוח שאין לך!"
ניתקתי, זהו נגמר, הרסתי גם אותו עכשיו מה שנשאר זה להרוג את
המצפון שלי. אז מתחילים בלחפש. לקחתי סכין, והעברתי אותה על
הידיים שלי, ויצא רק דם, המשכתי לבטן-רק כאב. הלכתי גם לחזה,
וגם דם! דם! דם בכל מקום, מתחילה להבין שזאת אני מפחדת כן אני
ניר צודק אני רוצחת.. עזבתי את הסכין ונשכבתי, ואני שם עם
ג'ינס עליי שוכבת וחולמת על גן עדן, אגמים פרחים, צמחים ונהרות
אני ורון-ביחד.

מדממת למוות

צלצול, המשיבון כבר עונה כי אין איש אחר, שומעת את צליל קולו
בתוך ההודעה, אלה היו הוריו שמחים וצוהלים:
" הלו? תמי! את לא תאמיני ביתי, רון יצא מהתרדמת והוא רוצה
לראות אותך! אז כשתחזרי הביתה הרימי לנו צלצול, מקווים
ומתגעגעים רוצים לשמוע ממך ביי ביי"