איך את לא מתביישת? תראי איך את נראית- כולך נוטפת שומן. הצמיג
העגלגל מסביב למותנייך רק ממשיך לתפוח, הלחיים השמנמנות שלך
כבר מזמן מוגדרות כחולשה, והחזה שלך רק ממשיך לקטון לעומת הכרס
הלא מחמיאה שפיתחת. הצלעות שלך מתחילות לבלוט בצורה מחליאה,
והעור שלך איבד כבר מזמן את הצבע שמעולם לא קיבל. וזה לא עוזר
שאת לובשת את כל הבגדים הגדולים האלה, הם רק מרחיבים אותך עוד
יותר. והבגדים שנצמדים לך אל תוך העור- הם רק חושפים את כל
המגרעות שבך. איך את לא מבינה?

וכולם אומרים לך עכשיו שרזית ושאת צריכה להתחיל לאכול לפני
שתיעלמי, כי זה לא בריא. אבל את לא מקשיבה, זה עובר לך דרך
אוזן אחת ויוצא מהשניה תוך שבריר של שניה. אפילו לפקפק את לא
מספיקה. הזמן שאת נותנת למשפט הזה "יו איך רזית"  ארוך פי 12
מהזמן שאת מקדישה למשפט שעוקב אחריו- "את צריכה להתחיל לאכול..
זה פשוט לא יפה" .
ואת זורקת לעבר כל אותם 'כולם' שאם רזית כל כך איך זה הגיוני
שהשיטה שלך לא אמורה לעבוד?
והם אומרים לך שאת צריכה להפסיק עם זה עכשיו, ואת מהנהנת עם
הראש ומסננת תוך כדי ניסיון לשכנוע עצמי שבעצם "אני אוכלת הרבה
מאוד" ו "כשאני אהיה רעבה אני אכניס משהו לפה" אבל כל הארוחות
שאמא שלך נותנת לך בבוקר ונזרקות לפח אחר כבוד בבוקר למחרת,
יעידו אחרת. וכמו כן אותם ערבים בהם ישבת עם עצמך על המיטה
והתפללת, בייאוש, שאולי מחר תקומי עם בטן שטוחה להפליא ותוכלי
להפסיק להרעיב את עצמך. ואת הולכת לישון עם דמעה וקמה עם קמצוץ
של תקווה שמתפזר לו אל תוך עצמו ברגע שאת פוקחת עיניים.
וכשאת כבר אוכלת? האצבע נשלחת כמו מעצמה אל מעמקי הגרון שלך,
בניסיון לגרד את הרע מבפנים. "אפילו להקיא אני לא מצליחה" זה
מה שאת חושבת לעצמך? ואם היית מצליחה?  היית מתמידה? הרי גם
בזה תיכשלי. תפסיקי לנסות אפילו.

והוא מבטיח שיאהב אותך למרות הכל, גם אם תהיי בגודל כפול
מעכשיו. וליבך משתוקק להאמין לו. למה את לא מסוגלת?  את יודעת
שהוא לא יכול לשקר לך. הוא יאהב אותך גם עם 10 קילו יותר. בסתר
ליבך את יודעת שהוא יעדיף לאהוב אותך עם 10 קילו פחות.
כל מה שאת עושה, את עושה למעשה בשבילו, כדי שיהיה לו יותר קל
לאהוב אותך. את ממלמלת לעצמך בכל פעם שהוא מביט בך במבט אוהב.
וחברות שלך מדברות על איך שקטן לך החזה פתאום ואיך "ברור שזה
מתת תזונה"  ולכי תסבירי להן עכשיו שאולי זה רק לטובה, שאולי
עכשיו ירדו ממך כבר ויתחילו להסתכל בעיניים הדי יפות שלך לשם
שינוי ויפסיקו לדבר על איזה חזה יפה יש לך. תתחילי להבין שזה
אמור להיות כיף שמדברים רק על החזה שלך ומזניחים את כל השאר,
תפסיקי כבר להתלונן ולקטר כל רגע של עירות! עד עכשיו השארת לכל
האחרות את העבודה הכה קשה, להיות יפות ומוצלחות וחכמות, היית
סתם אחת חמודה עם חזה קצת גדול. עכשיו גם זה כבר לא נשאר
והציניות והמרירות משתלטות על כל שריד של החמודה שפעם היית.
אבל לפחות את מצליחה להיכנס לג'ינס שלך שלפני חודש לא נסגר
עלייך אפילו, ועכשיו הוא אפילו קצת גדול עליך. ואינספור חצאיות
וכמה זוגות של מכנסיים שמתחילים ליפול ממך, הם מחייכים אליך כל
יום.
אז יש לך גם את זה- נשארת עם  חיוך שמופנה לעברך. וגם בנים
ברחוב מתייחסים אליך יותר. ולמרות שיש לך את מי שאת כל כך
אוהבת, אם היתה לך מספיק אנרגיה היית מחייכת לעצמך בסיפוק.

ועוד מעט את מתמוטטת. מחוסר שינה, מחוסר אוכל. ובינתיים אין לך
שום דבר ביד חוץ מדמעות וביקורת עצמית, תעשי כבר משהו עם עצמך;
איך את לא מתביישת? מה כבר יש לך עכשיו בחיים? את כל הטוב זרקת
לצד עד שתגשימי מטרה בלתי הגיונית שהצבת לעצמך.
מטרה שלא תצליחי אף פעם להגשים. ונשארת בינתיים עם כלום.
אז עכשיו טוב לך?