התהלכתי מרחפת מהגראס, רטובה ומלוחה לעבר תיבת הדואר ובידיים
רועדות מקור (לולא הייתי על גראס הן היו רועדות מפחד) זרקתי את
המכתב שלי פנימה שבאותו רגע נהפך לשלך.
רק למחרת התעוררתי לתוך המציאות הכואבת של לא להיות שלך.
אומרים שדברים שנאמרים או במקרה שלי נכתבים בלהט הרגע כמו
ירידה, או התפרצות זעם הם הצעקות הכי כנות שהלב יכול להשמיע.
"אז..." היית תמיד מסביר לי "מתבטל האלמנט של ההיגיון וכל מה
שנשאר הוא רגשות כנים שמתפרצים החוצה" כמה שצדקת חשבתי באמבטיה
נותנת למים החמים להחזיר את זרימת הדם הרגילה לעורקים הקפואים
שלי. כשאתה הלכת אתמול בלילה הבטחתי לך שלא אכנס "את חולה,
עינבי וממש לא כדאי" ואני חייכתי ונשיקתי אותך ובאמת שלא
התכוונתי להיכנס למים גם לא התכוונתי לנסות לעשן את הגראס
שרוני הביאה, גם לא התכוונתי להתמזמז עם סתיו, ממש לא התכוונתי
לרוץ למים מסטולית וחסרת שליטה וכמעט לטבוע, אבל הזוכה בתחרות
ה"אני נשבעת שבתחילת הערב זה לא היה לי בראש" הוא המכתב
שהכתבתי לאילן.
כמה רוע ושנאה עצמית נשפכו לתוך הדף הזה שניתלש מהמחברת של גל,
הכל נכתב שם: אמת, רסיסי אמת, חלקי שקרים, שקרים מוחלטים היה
שם מכל טוב. כתבתי לך שאין כבר אותי ושיש רק אנחנו-שנמצא
בקטגוריית הרסיסי אמת כי לא היה אנחנו אם לא הייתי אני, אתה לא
היית מסכים. וכתבתי שאני בוגדת בך-זה שקר, זה שקר מוחלט. זה
הראש המעוות שלי שבכלל לא היה פה בכדור הארץ כשהוא כתב לך דבר
מכאיב כזה. כתבתי שאני לא אוהבת אותך יותר- ופה נתקעתי, פה
בשורה הכי חשובה אני לא יודעת מה להגיד לך וגם לא יודעת אם זה
משנה, אני לא יודעת אם זו אמת או שקר אני לא יודעת אם אני בכלל
יודעת לאהוב, או מה זאת אהבה, כל מה שידעתי על אהבה זה מה
שהרגשתי כלפייך ואני בטוחה שבאיזשהו שלב ואולי כל הזמן אני
אהבתי אותך אני פשוט לא זיהיתי את ההרגשה הזאת.

"אף אחד לא אהב אותי" סיפרתי לך בטיול שנתי בעיניים מושפלות
"אף פעם?" שאלת וחייכת אליי את החיוך הזה שלך שנסך בי ביטחון
אינסופי, הינהנתי בראשי, ולאחר שתיקה קצרה התקרבת אליי ממש
קרוב ולחשת "בסדר, אני מתנדב" ואני הסברתי לך שלא כדאי לך שאני
מתוסבכת, שאני טיפשה ושאתה עם כל הניסיון שלך באהבה תתאכזב עם
קרחון רגשי כמוני, אז באמצע פרץ הדיבור הזה אתה נישקת אותי
ואני שהכרתי את כל הנשיקות, נשיקות שלפני, נשיקות שאחרי,
נשיקות שתוך כדי, הייתי המומה. אף פעם לא נושקתי על ידי מישהו
שלא ציפה ליותר מנשיקה.
אתה הראשון שהגיע לתובנות לגבי "את מאכזבת את כולם, כי עוד מעט
הם יאכזבו אותך" ואני בכיתי כי אתה ידעת עלי הכל בשניה.

"אולי זה מה שזה", חשבתי לעצמי כשהחלקתי לתוך החלוק הכחול
והמקושט כוכבים שיש לי מכיתה גימל "אני מאכזבת אותך כדי שלא
אצטרך לעמוד בציפיות של..." ניסיתי להשלים את המשפט "של אהבה"
צנחתי על המיטה והשערות הרטובות התפזרו לכל עבר.
"זהו ענבר, זה נגמר." הבטתי בתמונה של ברי סחרוף על הקיר "את
לא יכולה להציל הכל בטענה שכואב לך ושאת מתוסבכת." למרות שזה
עבד כשיובל מצא אותי שתוייה אצל מיכאל וכשהוא מצא אותי ישנה על
החוף, אחרי המכתב הזה שומדבר יותר לא יעזור.
"חוץ מזה, הנה, זה שיעור לחיים" חשבתי לעצמי "עכשיו את יודעת
שאת מסוגלת לאהוב, ואולי כל הדברים האלה יצאו לך אל הדף בגלל
שככה את באמת מרגישה." נרדמתי בחלוק על המיטה.

בצהריים אתה הגעת ובידך מעטפה לא פתוחה "הנה, ענבר" אמרת בקול
שקול ושקט "אני לא קורא את זה, כל מה שכתוב פה את יכולה להגיד
לי פנים מול פנים" העיניים שלי נפערו רצתי אליך מתעלמת מהעובדה
שנפתח לי החלוק ושאתה רואה אותי עכשיו עירומה בפעם הראשונה,
לקחתי את המכתב וקרעתי אותו להמון חתיכות קטנות בעוד אתה נועץ
בי מבטים.
סיפרתי לך הכל על ליל אמש ועל המכתב ועל זה שאני אוהבת אותך
ואתה אמרת לא. "אני לא הבייביסיטר שלך ענבר אני לא זה שאגיד לך
לא ואני גם לא זה שישב בצד כשאת דופקת טקילות ומתמסטלת." אתה
נישקת אותי על הלחי "אני אוהב אותך" לחשת "אבל אהבה לא אמורה
להיות כל כך קשה, כל כך מסובכת" אתה כל כך טעית בקשר לזה. אהבה
היא הדבר הכי קשה ומסובך בעולם מטבעו.
רק רציתי, עכשיו, חצי שנה אחרי אותו יום מזוויע, לספר לך
שהפסקתי אני לא מעשנת, לא מתמסטלת, לא שותה לא מזדיינת עם
כולם, לא בורחת מהבית, לא ישנה בים, כלום, אני מושלמת בשבילך,
כמעט כמו הבלונדינית הזאת מהוד השרון שתלויה לך על הכתף,
"איתה" אני אומרת לעצמי בנחמה כי אני עדיין אוהבת אותך "אתה
מאושר, איתה זה לא כל כך קשה ובכלל לא מסובך, אבל יובל, להיות
איתה אחרי שהיית איתי, איך אתה יכול לצאת עם בחורה כל כך
משעממת?"