[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשיש לי כוח לצאת, אני מרים את הכובע הירוק הזה של אבא ושם
אותו על הראש, מסדר לי את עניבת הפרפר הכתומה שקיבלתי מרותי
אחותי ליום ההולדת ולוקח מהמגרה התחתונה של המכתבה שלי את מקל
ההליכה המיוחד שקניתי , ושרק אני יודע שיש בו בפנים חרב ארוכה
ודקת להב, שמתחבאת מן העולם ומחכה שאשתמש בה. אז אני יוצא אל
הרחוב ועולה במדרגות של השכונה שלנו אל כיוון המספרה של אביבה,
איפה שתמיד מסתובבות להן כל מיני נערות צעירות ופוחזות,
מקשקשות להן עם קולותיהן הגבוהים על הבחורים שפגשו ושיפגשו
ומעשנות בשרשרת. אני חולף על פניהן ומסמן לי אחת מהן. רק
לעצמי, ככה בתוך הראש, וממשיך להתקדם. כשאני מגיע אל המכולת של
מרים אני מוריד את הכובע הירוק ונכנס פנימה. מרים, כמו תמיד,
עסוקה לה עם איזה משלוח, והבן הקטן שלה יובל משחק לו מאחורי
הקופה הרושמת עם איזה כדור גומי קטן. הוא זורק אותו למטה
בחוזקה והכדור מקפץ מעלה כמו טיל. אני מרים קרמבו אחד ושואל
אותו כמה זה עולה. "אמא, הוא שואל כמה עולה הקרמבו!" הוא צועק
למרים, ואני מחוויר. רק שלא יתחיל לרוץ לי בכל השכונה ולהכריז
שאני הוא זה שקונה אצלם קרמבואים כל יום שני, זה באמת הדבר
האחרון שחסר לי. מרים מורידה את ארגז הלחם השחור לרצפה ובאה
אלינו. "אה, זה שוב אתה, וכמו תמיד אתה קונה קרמבו. כבר אמרתי
לך שבוע שעבר, וגם בשבוע שלפניו, שהקרמבו עולה חמישים אגורות.
ותנחש כמה הוא עולה היום?" היא שואלת ומצביעה לי על המדבקה
הקטנה שדבוקה ממתחת לערמת הקרמבו- ווניל. "חמישים אגורות,
גבירתי?" אני עונה בעיניים מושפלות. "בדיוק! הנה, קח את זה,
ככה תזכור שבוע הבא ולא תצטרך לשאול אותי שוב" היא אומרת לי
ומדביקה את המדבקה של המחיר על אחד הקרמבואים ומגישה לי. אני
מוציא מטבע של חמישים אגורות מארנק העור הקטן שלי ומגיש לה.
אחר כך אני יוצא החוצה שוב וחובש את הכובע בחזרה. כשאני עובר
ליד המגלשות שבגן הציבורי החדש שלנו שנבנה בשמו של יואל בן-
אלימלך, שהיה איזה קצין חשוב או משהוא כזה ושנהרג מתי שהוא לא
מזמן, אני רואה את אלברט הגנן של המועצה שלנו מטפל בוורדים.
הוא מביט בי ומושיט את ידו לשלום ואני מרים את הכובע הירוק שלי
ומחייך אליו. הוא יודע את הסוד. הוא היה איתי בפעם הראשונה
שעשיתי את זה ולמעשה, אני חושב שזה היה בכלל הרעיון שלו במקור
ושאני רק מיישם את התוכניות שלו. אבל מה זה משנה, החיים שלי
ממשיכים להם בכיוון שלהם, ושלו בכיוון שלו. אני עושה סיבוב קטן
ליד המרכז המסחרי ועובר מול הבית של נעמה, זאת שהכי אהבתי. היא
לא שם, כמובן, היא מזמן נסעה לעיר כדי ללמוד ולעבוד. אני מריח
את פריחת עץ החרוב שליד ביתה ונזכר בלילה ההוא לפני חמש שנים,
כשטיפסתי בין ענפיו והצצתי לה למקלחת. היא הייתה כל כך סקסית
ומגרה שלא יכולתי להתאפק ואוננתי שמה, ממש על הענף ההוא,
וגמרתי תוך איזה חמש שניות! אני מחייך וממשיך לכיוון הבית.
בירידה של המדרגות אל השכונה שלי אני זורק שוב מבט אל המספרה
ורואה איך הבנות עדיין יושבות שם וביניהן הזאת שבחרתי לי
ממקודם. אני חורט את פניה בראשי ונכנס הביתה. בבית הכל כרגיל.
הריח כבר מזמן לא מפריע לי וגם השכנים הפסיקו להתלונן, אחרי
שתליתי להם את הקוקר ספנייל. אני מוריד את הכובע של אבא ומניח
אותו בחזרה על ראשו ואבא חורק קצת. לאמא אני נותן את עניבת
הפרפר שלי והיא מעלה ענן קטן של זבובונים. אחר כך אני הולך אל
האמבטיה ומדליק את הנרות. כל החלונות אצלי בבית אטומים, ושום
טיפה של שמש לא חודרת לי פנימה, כי אני לא צריך שכל מיני ילדים
ירחרחו לי בעניינים. אני מוריד את הבגדים ונותר ערום. על הקיר
אני רואה דרך הליכלוך את בבואתי, משתקפת מהמראה החלודה שלי,
ואפילו עם כל הלכלוך הזה אני עדיין מבחין בקעקועים. את כולם
עשיתי לבד, כמו שהראו פעם בתוכנית עובדה, ובכולן רשום אותו דבר
בדיוק. חלקם באלכסון וחלקם במאוזן, אך כולם אומרים את אותה
המילה. "אלוהים". אני מוציא את הקרמבו ווניל שקניתי ממרים
בחמישים אגורות, מקלף ממנו את העטיפה ונזהר שלו לאבד את המדבקה
של המחיר, כדי שלא אשכח אותו עד לשבוע הבא. אז אני מניח אותו
בעדינות במרכז האמבטיה ומדמיין לעצמי איך הוא פתאום מתנפח לו
לקרמבו ווניל ענק, איך הוא ממלא את האמבטיה עד לסף. אני צועד
צעד אחד דרך הקרום הקשיח שלו ושומע איך שכבת השוקולד העדינה
שלו נסדקת ונפתחת לפני. בפנים מחכה לי הקצף המתוק שלו ואט אט
אני שוקע בתוכו, נבלע אל הווניל הדביק והרך ולאחר כמה שניות
אני כולי מוקף בקרמבו. הקרום המתוק של השוקולד נסגר שוב אחריי
ואני נשכב לי בתוך הקרמבו, כאשר כל תנועה שלי מלווה בפקפוקים
קטנים ועדינים של בועות האוויר שלכודות בקצפת הווניל שלו. הכל
קורה כמו בהילוך איטי. אני נושם עמוקות ונזכר בנערה ההיא מליד
המספרה וממחיש אותה על ידי, ערומה וחטובה ומריחה כמו קרמבו
ווניל. היא מנשקת אותי בעיניים ומלטפת לי את הראש ואני שם לה
יד על התוסיק ומועך. היא מצחקקת בתשוקה ואני נוהם בגבריות,
אנחנו מתעלסים בתאווה בתוך הקרמבו. אז, אחרי שאני גומר לה בפה
והיא בולעת, היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ושואלת למה אני לא
מתחתן איתה. אני עונה לה שהיא סתם עוד זיון ושלא יעלו לה כל
מיני מחשבות עכשיו על אהבה ושולח אותה החוצה מהבית שלי בחזרה
למספרה שלה, איפה שהיא שוב מגחכת לה עם החברות שלה ומעשנת
בשרשרת. אז אני קם, עומד מול המראה המלוכלכת ומביט בעצמי. איפה
הוא, האלוהים הזה, שהחיים שלי נראים ככה. אני מנגב את הקרמבו
ווניל מהתחת שלי, לובש שוב את הבגדים ועובר אל הסלון. שמה אני
לוחץ על השלט- רחוק שעוד נמצא בידה של אחותי ושומע איך הסחוסים
שלה מתפרקים מהריקבון. שוב פיגוע בירושלים. חרא של מדינה יש
לנו, אני חושב לעצמי. עד מתי נמשיך לסבול את המצב הביטחוני
המסריח שלנו? אני מכבה את הטלוויזיה והולך בחזרה למטבח, מוציא
את הסכין הדקה מתוך מקל ההליכה שלי ומניח את השפיץ שלה על הלב
שלי וזורק את עצמי על המקרר.
אלוהים הוא קרמבו ווניל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם לא כמו
פג'וייה

הם כמו בננה




הדוד משה
בהירהורים
חקלאיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/02 19:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל זילבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה