אני העורך של הוצאת הספרים הגדולה במדינה.
התפקיד שלי זה לשבת במשרד הגדול והמרווח שלי ולקרוא סיפור ועוד
סיפור, מאמר ועוד מאמר, מכתב ועוד מכתב. ואז מגיע התפקיד
האמיתי שלי- להגיד אם הם שווים את הנייר שהם כתובים עליו, או
אולי מבריקים, ואולי עדיף שמעולם לא היו טורחים לבזבז עליהם
דיו.
את היצירות שאני אוהב אני מסמן בדיו כחולה. רק רושם "מאושר"
ליד הכותרת. את מה שאני לא אוהב אני מסמן בדיו אדומה, משרטט
איקס גדול ובולט על כל העמוד, ואז גורס אותם לרצועות מתפוררות,
שמתפזרות על הרצפה המבריקה שלי ויוצרים פסיפס של חוסר כישרון.
כולם מביטים עליי מלמטה, מפחדים. המילה שלי היא המילה האחרונה,
וכשאני מוציא את העט האדום שלי, גורלו של סופר אומלל נוסף
נחרץ. הם כולם עפר לרגליי. פירורים של ניסיון לטיפוס לצמרת,
נדבקים לסוליות נעליי כמו טינופת, ואני מנער אותם, והם נופלים,
מכתימים על הפסיפס הגרוס שלי.
הם לא יודעים שבעצם לא כתבתי כבר יותר מ- 10 שנים. הם לא
יודעים שכבר 10 שנים שאני לא הבן אדם הנכון למקצוע שלי. הם לא
יודעים שאני שונא את מה שאני עושה. העט הכחול שלי יושב במגירה
העליונה כבר 10 שנים. הוצאתי אותו פחות מ-20 פעמים. הם אומרים
שאני אכזרי אבל הוגן. הם כולם טועים.
היום הרסתי עוד קריירה של ספור צעיר ומבטיח, שבא להראות לי
קובץ סיפורים קצרים שכתב. אני הראשון שהוא פונה אליו הוא אומר,
בטח חושב שזה יחמיא לי. כמה שהוא טועה.
אני קורא סיפור אחד, ועוד אחד. דמעות חונקות את גרוני. כמה
שהוא מוכשר. אנחנו חייבים להחתים אותו לפני שהוצאה אחרת תגנוב
אותו.
אני שולף את העט הכחול שלי, וכותב את האות מ' ליד הכותרת, ואז
העט מפסיק לכתוב. אני מנער אותו פעם אחת, פעמיים. הוא לא כותב.
לעזאזל. אני מחזיר את העט הכחול למגירה העליונה, ושולף את העט
האדום שלי. משרטט איקס גדול ואדום על הנייר, מכניס אותו למגרסת
הנייר, ונאנח.
הגיע הזמן לקנות עט כחול חדש.