זה הקנאה שהרגה אותך.
צייר לך איש, על אופנוע, אפשר הארלי דיווידסון. אתה לא חייב.
אפשר גם איזה סוזוקי או ימאהה FZR. האופנוען נוסע. מטייל לו.
אי-שם בארצות הברית. מין גנגסטר מדומה שכזה. שואו-אוף במיטבו.
תוסיף לו על היד קעקוע שכתוב בו "Helen", אשתו הקודמת. תצייר
בצד גם את הילד הקטן שלו, ואת ההבעת הפנים המזועזעת שלו אחרי
שאביו סיפר לו שהוא עוזב את הבית. אם תייפה ותשקיע באיש הזה
ובציור בכלל עוד תוכל לקבל על זה איזה אלפייה. בתחנה מרכזית.
או בשוק. איפה היינו? אה. אלפייה. אלפייה של שניה. זה בדיוק מה
שהיה חסר לך כדי לעבור את הצומת ההיא בשלום. אחרי שהבנת שאני
ואתה מאוהבים. באותה בחורה. אחרי שהבנת שאתה צריך להלחם על
האהבה. מולי. אני. האוייב שלך. אני גרמתי לך לצאת מהשלווה
ומהאופוריה שלך. אני גרמתי לך להבין שאתה חייב לבוא אליה הביתה
כדי להסביר לה את המצב. אני גרמתי לך לבוא אל אותה הצומת. אני
גרמתי לך... ועכשיו כבר אי אפשר לשנות. אבל נחזור לנושא שלנו.
שלווה. אתה תהיה לך בשלווה ואני והמצפון המיוסר שלי נצטרך לשלם
עשרות ומאות אלפי שקלים על מיטב הפסיכולוגים שינידו את ראשם
ימינה ושמאלה למשמע השאלה "אני בסדר?, אני שפוי?". אתה יצאת
הצדיק הקדוש כמו כל האנשים שהלכו כמוך. אבל שנינו יודעים שזה
לא אני.
זה הקנאה שהרגה אותך.