פריחת החולמנית

עברתי בשדה רק במקרה,
רק רציתי להגיע אל הצד השני
והשדה קצר,
קצר מדיי לטעמי

הפרחים צבעם שונה,
ואחד לא דומה לרעהו
מנעימים את דרכי ביופיים
משקיטים את רוחי בניחוחם

ורגע, רק רגע עצרתי
לגרד במצחי, אני חושב
או אולי רק לפהק
מראה מוזר, מוכר כל-כך

כבר ראיתי חולמניות בדרכי
לא אחת, אך אף-פעם
כך נדמה לי,
לא ראיתי חולמנית בפריחתה

עטרתה חומה, זהב שמש קורנת
על צידה היא נוטה, מחלקת עצמה
בין השמיים והארץ,
בין האלוהים והאדמה

גבעולה הירוק זקוף מניב זוג עלים דק,
ריח תמרים ודבש קורא לדבורים במעופן,
מחפשות צוף ולא מוצאות -
ממשיכות במעופן אל הפרח הבא

עצרתי להביט בה,
לקטוף חולמנית בפריחתה?
אשקה אותה ותפרח בחצרי,
ואולי תיבול בדרכי?

הן לא גובהות יותר החולמניות האלו
מאריכות את קוטרתן,
משלימות את זוג עליהן ועיקולי גבעולן
אבל הן לא גובהות

אני רוצה להישאר ולהביט בחולמנית
אבל השמש שוקעת עליי
עוד רגע אחד להביט בה לפני שאלך
עוד רגע אחד
הגבעול הזה הדק,
העלים הדקים, לנשום
אוויר צבוע בריחה אל תוכי
עוד כותרת חומה וסנווריי זהב בעיני
עוד רגע אחד
והשמש שוקעת
הלכתי

עברתי בשדה רק במקרה,
רק רציתי להגיע אל הצד השני
והשדה קצר,
קצר מדיי לטעמי

8.8.1999




שירים ממשרד הפנים (כשאני מחכה לזהות)


I

- היא כמו שיר,
מילים יפות וחרוזים שכמו פסנתר
הברות מתגלגלות מן הלשון אל השנים
עיניה תלויות ושערה זהב ושמש
חיוך חיים כמו תפוזי זהב
ידיה הקטנות ואוזניה מחפשות מטר של כוכבים
עם חולצתה הירוקה וצווארונה הלבן
או עם השמלה הכחולה של הקיץ.

- היא כמו שיר,
כמו מנגינה בעצמותיי ובלבי,
משטף חושיי-
מקבץ תנועות לתוך מחול של יופי
רגליים יחפות.
לב של יין.

18.11.1998

II

אהבתי בירוק אל היום יצאה לה
קטפה לבבות ותלתה אותם אחד אחד
על צווארונה הלבן
שפתיה אדמו, שיערה זהב שמש מסנוור
חיוך כמטר אסטרואידים בשמי חורף נובמבר
ואני? היכן תלוי אני?
על צווארונה? על ליבה? על עצה?
18.11.1998

יופייך, רציתי לכתוב:
יפה הוא כשלכת -
כסתיו הנושב
כטעם פרי זהב

כמו רבבות של נחלים
ששוברים את אור השמש
כך נחלים הם בשערך
מקרינים דרך גופי המר

רגע טוב -
הדברים מתערפלים
כשאני רואה אותך אין מחשבות
ואין מילים -
רק ערפל מוזר וחם.

איך מעיז להיות תמר
מתוק כל כך -
כשכל סלע הוא תנין
איך יופייך לא מתבקע
נוכח החיים.

27.11.1998

גבר יושב מול אישה
הוא רוצה בה לגעת
גבר פולט לחישה
וליבו דוקר בדעת

אישה יושבת מול גבר חושבת
היא רוצה שהוא בה ייגע
היא לא תגיד
הוא לא ידע

7 דצמבר 1998

אני האדם החושב עם היד על הלב
אותו חומר לבן קירץ גם אותי
אותו הפסל ודאי חשב מחשבתי
אותה הנשמה נשמה וצחקה
אותו המבט הביט ותמה

אני האדם החושב עם היד על הלב
כשכואב אז כואב
אז אוכלת נפשי בבשרה המדמם
אז כל יום אתמול נראה כזיכרון ילדות, ערפל

אם שאלתי שנים
אם לשאול - לא לשאול
וכששאלתי בא אלי שאול

כי ייטיב לבבי חזון בדיה מתקתק
מאמת מתכתית קרירה כברק.

15 דצמבר 1998

אני זוכר שיחות איתך
אך עמך טרם שוחחתי

אני זוכר ימים איתך
אך עמך טרם חייתי

אני זוכר את שפתייך הפשוטות, כמעט כפרא
אך בם טרם נגעתי

אני זוכר את עינייך הסגורות לאור נאון דלוק
אך בי טרם הבטת

ואת שיריי הראשונים שלך קראתי
ואת שיריך אשר בדמעות שמעתי
ואיך ליטפתי את שערותייך הזהובות
ועצמת את עינייך
וידעתי זה הוא סוף כזה שבאמצע
ועצמתי את עיני

ובבוקר כבר לא היית שם לידי
וגם אני לא הייתי שם, כנראה ברחתי אתך אל אוקיינוס שקט
והיום אני כאן
בוכה כותב וקר


15 אוגוסט 1998



שירים מקלסר פיזיקה


I

זאת עונה שכזאת
כמו שלכת
בא הגשם שטף את חושיי
ורוחי סוערת כליל שבר
אז אלייך אחבק מחשבותיי
בשוך כל הזעם בשקע כל האפר
אללי אזעק: עד מתי!

II

גם אני קצת את ואת אני -
גם אני לא כולי כל הזמן:

כך גם את לעיתים רק נפשך,
ובנפש האם אין אנו דומים לעצמנו?
האין השירים חיים כחיינו?
וכאן איכה, אם-כן, יחיו מי ומי,
תחת צל אותו גג?
פעם זה, פעם זה -
איש אחד.


היום הכי קצר בשנה


שני ילדים ישבו על החוף ובנו להם טירה, עם חומה מוצקה וחלונות.
טירה עם צריח ועם שער. טירה של חול פשוט
של ים.

גם היום ראיתי עננים שחורים גדולים מטפסים אל קו הרקיע,
ובכל זאת לא ירד גשם, גם היום.

הם נראו שחורים כמו פיח של שריפה ושל אפר,
אז למה חשבתי שמהם יבוא הגשם?

התחיל להיות קר וחככתי את ידי זו בזו, בסוף יכאב ואני אפסיק.

התנועה ברחוב התדלדלה, האנשים לא נראו שונים יותר. כמו אותם
שחקנים שתפקידם להיכנס, לצאת ולחזור לבתים אפורים ודהויים -
במחול אחיד ואינסופי.

שפשפתי את עיני והמשכתי להביט,
הגלים המשיכו להכות בחוף השתקן וחזרו אל הים. גם הטירה חזרה
להיות שוב גרגרים של חול בתוך הים הגדול.

רק זיכרון קלוש שאזכור אני

ואולי -
גם זאת שלצדי.
21.12.1998



בכספי דיסק שעבר מן העולם


בכספי דיסק שעבר מן העולם
אולי אקנה לך מתנה יפה,
אולי אשק על שיפתתך, קטנה,
ואטעם מזיו חייך.

אולי תאמרי לי כבר, את זה אשר רצית לומר,
אני רוצה אותך שלי וכל דבר אחר הוא שום דבר,

אני רוצה לשחות בין נחלייך,
לגמוע נשיקות עד קץ כל בוקר וכל ליל,
לראות בבוקר את חיוכם של נעורייך אני חוזר ומייחל.

לספור שוב את אצבעותייך, לא שייפול מספרם או שיגדל -
אך לגעת בהן שוב, אצבעוניות של חסד - מעוררות בי חשק מחושמל:

לשוב, שוב אל חיקך מכל מקום שבו אהיה,
ממרחק מר ומרובע.
לשוב, למיטתך, לעינייך הנחות-העצומות בתוך שינה,
לשוק ללחייך החמה ולשכב לצדך;
מביט בך, מביט בי -
אני נרגע.

6.5.1999



רחובות ריקים


כבשים נחות במעגל כחול, על שפת המדרכה בים בטון
רצית לומר לך אז: איזה מראה מוזר, אולי נשתה כוס קוקה-קולה
מהדוכן היחידי בכיכר.

רציתי שתאמרי לי: כן
כך נלך, סתם כך בשקט. שלובים יד ביד
ואת תפלטי אנחה שכזאת של ספק רוגע ספק תשישות
במבט המהורהר שאת.

שערך יהיה מגלשה לידי השמאלית,
מגלשה לצחוק ועצבות.

רוח קרה תתחיל לנשוב ברחובות ואת תתקרבי אלי
אני אחבק אותך בידיים גדולות
נסתכל אחד לשני בעיניים
אולי ירדו קצת דמעות.
אולי אמחה לך דמעה אחת או שתיים,
אז שוב תסתכלי על האספלט
אז תעצמי את העיניים ותנסי להרגיש שוב את החום שבי לך מחכה
נותר רק לך,
נותר רק לך.

02 פברואר 1999