הסתכלתי לה עמוק בתוך העיניים הבוהקות והאדומות מהדמעות שזלגו
באיטיות מפליאה על הלחיים המושלמות שלה בעוד הן משאירות אחריהן
שובל זעיר של נוזל מלוח. הייתי ממתיק את הדמעות כדי שכשהן
יגיעו לשפתיה האדומות היא לא תחוש בטעמן המלוח. הרגשתי את
הגרון שלה לוחץ בתחושה של חנק ומקשה על הנשימה. יכלתי לשמוע את
היבבות השקטות שתכף יתפרצו לבכי רם שובר לב. הרגשתי בשבילה את
הרגשות המבולבלים והרצון למחוק את העבר, לשנות אותו, להתעורר
מחלום רע בבוקר ולגלות בהקלה שהכל היה עוד מתיחה קטנה ולא
מצחיקה של התת מודע האפל שנמצא אצל כולנו עמוק בראש. הנשמה
הכואבת מתחננת לפרוץ מהגוף המוחשי ולעוף בתוך עולם ללא גבולות
כדי להתנער מהכאב.
'אני כאן...אני רואה אותך... את לא לבד, אני פה ממש לידך ואת
מסתכלת לי לתוך הנשמה. הייתי מחבק אותך, מנגב לך בקצות
אצבעותיי את הדמעות מפנייך, מנחם אותך שהכל בסדר , אני
בסדר...' הייתי עושה הכל כדי לראות את שתי שפתייך נמתחות
לצדדים כשהחיוך המושלם שלך עולה בהתנצחות רק כדי שלא יכאב לך,
שתהיי שמחה שוב, מאושרת כמו שתמיד היית. אני רוצה לנשק אותך,
להרגיש את הלשון המתוקה שלך על שפתיי בחמימות דקה, לחלוק אתך
רגע מאושר שיהיה חקוק בזיכרוננו לעד. אני רוצה אותך שוב, כמו
שהיינו פעם, מאושרים.
אבל את לא שומעת אותי מדבר. את לא שומעת אותי נושם, את לא
מרגישה אותי עובר דרכך כשאני מנסה לגעת בך. המציאות מחקה אותי
וכל שריד מוחשי מהקיום שלי בעולם. בשבילך שום דבר לא קיים יותר
הזה חוץ מהעצבות שתקפה והשתלתה על הנשמה הטהורה שלך ללא
רחמים.
תמיד האמנת שהנשמה לא מתה. ידעת שהמוות הוא לא הסוף ושאנחנו
בסוף ממשיכים. את לא מודעת למה שקורה. אני נמצא סנטימטרים
ספורים ממך אבל רחוק ממך מעבר לכל דמיון . מרוחק שנות אור ממך
בעולם אחר לחלוטין אך מביט בך מקרוב כל כך כאילו היינו אחד.
הכל מסביבך רץ במהירות גבוהה אך את אפילו לא זזת מהתנוחה בה
היית שעות ספורות קודם לכן.  עולמך נעצר בפתאומיות ואת רוצה
למות כדי לא להתמודד עם הכאב. הקשר היחידי שלך עם העולם הוא
הדמעות הממשיכות לזלוג והמחשבות המציפות את ראשך ללא שום
התחשבות בנשמה המוכה שלך.
ואני לצדך, מביט. הרצונות שלי מכים בי בכוח, לתקשר אתך, לגעת
בך, להיות אתך.
הייתי מת בשבילך עשרות פעמים, אך זה כבר מאוחר. לא אוכל לדמיין
את חיי בלעדייך. או את מותי...


הרגתי אותך בליבי, שרפתי אותך במוחי כדי שאולי בדרך מעוותת ועל
טבעית כלשהי נוכל להיות ביחד, מאושרים. לא הייתי מעז להרע לך,
את יודעת. האהבה נשארת תמיד, גם במוות.
החומה האדירה שבניינו מונעת מאתנו להתאחד והיא לעולם לא תישבר.
ואנחנו לא מנסים, נאחזים בתקווה שמכוונת למטרות שונות.
מתחנן בליבי שתקריבי את הקורבן העצום ותוכלי להסתכל בעיניי
מאותו מקום בו נמצא אני.
את לא תוותרי. את לא תקריבי. הקורבן היציב יותר גדול מן הרווח
הרעוע אם קיים, לדעתך.
אני אייחל לעד שתעברי ותראי הכל מנקודת מבטי, אך לשווא. ואת,
את תחכי לעד שאחזור.
שנינו דומים, לעד נחכה בתקווה לגאולה, נתלה באמונה שהיא תבוא
מעצמה. אך הדרך לא תוביל לשום מטרה.
ואז את תתייאשי, תתגברי ותשכחי...