"אם הייתי רוצה הייתי עפה" ממלמלת חרישית.
"כן, הייתי עפה". עכשיו כבר רק מגוללת את המחשבה בראשה.
ואז שוב מתעסקת בלהקשיב לשיר המתנגן ברקע.
הוא כאן.
מתיישב מולה בוהה עמוק לתוך עיניה, דמעות מבצבצות בהן.
מקרוב זה נראה כאילו אין בה נשימה, כאילו רק דמעות יוצאות
מתוכה.
"באתי לבקר, התגעגעתי. אני יודע שאת בטח כועסת, אבל באתי רק
עכשיו כי... כי היה לי קשה לעמוד בפנייך ". שחרר לאוויר בקול
מהוסס.
"את מרגישה משהו? את מרגישה אותי? ", הוא מנסה לגעת בה אך ידו
כמו עוברת דרכה. אנרגיה שאינה מוחשית הוא.
כבר עברו להן עוד עשר דקות מיותמות.
קמה, פותחת מגירה, ממנה מוציאה תיבה ובתיבה תמונות. היא מעלעלת
בהן. הוא מזהה את התמונות, חיוך עולה על פניו, חיוך של געגוע
וכאב.
על פניה אותה הבאה חסרת צורה.
לפתע מובילה ידה אל תוך תחתוניה, את אצבעותיה אל תוך תוכה. היא
מתייחדת עם עצמה,איתו. זה מרגיש כמו זו הפעם האחרונה.
האומנם? האם חושיו מטעים אותו?
הוא משתומם מולה. צופה בה, מרגיש איתה, מהרהר לעצמו על
תחושותיו. נשימותיה קצובות עכשיו, עיניה עצומות ופקוחות
לחילופין, בכייה התעצם ודמעותיה מתערבבות עם זיעתה.
לפתע הוא מבין.
יורד על ברכיו למולה ומתחנן, "האם אני מבין נכון? אל תעשי את
זה, את לא יכולה, אני לא אתן לך לגמור, לא עכשיו".
אבל היא בשלה. עוד רגע, זהו. היא חתמה את גורלה.
גניחת כאב מתוק מפיה משליכה אותו לרצפה, ליבו הדואב זועק אליה
אך היא אינה עונה.
עוד כמה זמן עובר.
שניהם שם כאילו מרחבי הזמן נעצרו והפכו לזמן אחד חסר זמן.
ושוב קמה אל אותה מגירה, משם מוציאה שני נרות ופגיון.
הפגיון שהוא נתן לה.
"כמה אירוני " חושבת.
הוא בוהה בפגיון, "חרצתי את גורלה עוד מזמן", חושב.
מדליקה את הנרות, אוחזת בפגיון ומתחילה את הטקס:
"התכנסתי כאן היום
כדי להתייחד בזכרו, בזיכרי
במלוא שנה לאובדני
אל רחום וחנון
מבקשת אני היום לבוא בבריתך
ובאחד גם להצטרף לממלכתך
אין לי עניין פה בין החיים
אנא קבל אותי אל חיכך
אמץ אותי, ילדתך אני.
קח אותי בחזרה
כי אינני מסוגלת לסבול עוד את הצער והכאב
שנוגסים בלבי מידי יום שעובר
מקריבה אני היום את קורבן החיים
קורבן חייי שלי".
שתיקה, דקה של דומייה.
הוא צופה בה מהצד, מצד אחד ביאוש מצד שני מחכה בכיליון עיניים
לבואה.
ואז כועס על עצמו, על מחשבותיו האנוכיות.
לוקחת את הפגיון. יד אחת חתך עמוק, יד שניה. סוגרת מעגל.
יושבת, בוחנת את מעשי ידיה
לאחר שוכבת לנוח.
הוא נותן לעצמו לטבוע במימי חייה, בדמה.
אוחז בראשה, מלווה אותה למקום הבא
מנוחת עולמים.