אני מביט בה כועסת ומשחזר את העבר שלנו ביחד ומחייך.
אני משפיל את מבטי כשחיוכי מתפשט, אני נזכר ביום שפגשתי אותה
בפעם הראשונה. זה היה שלושה או אולי אפילו ארבעה ימים לפני
שנגמר החוזה שלי על הדירה בבניין שלא הכרתי בו אף אחד ואף אחת.
כבר הייתה דירה אחרת זולה יותר ויפה יותר שהתכוונתי לעבור אליה
באותו השבוע. ידעתי שאני מוכרח לנקות את הדירה באחד הימים
הקרובים, היא הייתה מבולגנת ומלוכלכת, זו הייתה דירת רווקים,
דירת רווק עם..
רווק עם כלום. יצאתי מהמקלחת עטוף ברחמים, ובחלוק כחול ומחוספס
מהשנים הרבות שחלפו מאז שקיבלתי אותו מתנה מאמא. עצמתי את עיני
בכעס כשנזכרתי שכל התחתונים שלי בכביסה. "לעזאזל," קיללתי את
עצמי במחשבתי, "אני שונא להיזכר בדברים האלו מאוחר מדי, אני
שונא ללבוש תחתונים משומשים" החלטתי להיות מעשי ולא לחשוב על
זה. ניגשתי למערכת סטריאו שלי וחיפשתי מעליה את הדיסק של
Porcupine Tree, הרמתי את ערימת הדיסקים מהמערכת, הם יצרו
ריבועים שחורים שהיו מוקפים באבק אפור על גבה. לבסוף מצאתי את
העטיפה של הדיסק ופתחתי אותה בשמחה. במקביל הושטתי את ידי
ופתחתי את מגש הדיסקים. בתוך העטיפה גיליתי דיסק של אסף
אמדורסקי, קיללתי את עצמי שוב וחיפשתי את העטיפה של מנועים
שקטים. מצאתי אותה, אבל כצפוי לא היה בה הדיסק שחיפשתי, עברתי
דרך חמש עשרה עטיפות עד שמצאתי את הדיסק המבוקש. הנחתי את
הדיסק במערכת ולחצתי על play, המערכת משכה את הדיסק פנימה
והתחילה לנגן.
ניגשתי עם החלוק הכחול והלחלוטין לא סקסי שלי למחשב בחדר השני
ובדקתי את האי מייל שלי. הייתה שם הודעה אחת של ספקי האינטרנט
שלי ששמחו להודיע לי על זיכוי רטרואקטיבי שמגיע לי בזכות שיטת
החישוב החדשה של המערכת שלהם שגילתה שגבו ממני עודף כסף במשך
תקופת המנוי שלי. שמחתי מאוד מאחר שבדיוק התכוונתי לפעול על
מנת להוציא מהם את מאות השקלים המיותרים שחויבתי בהם במשך כל
התקופה בה לא עודכנתי על השינוי הדרמטי במחירי האינטרנט. "מי
היה מאמין" חשבתי לעצמי והחלטתי לבדוק מה הסכום של הזיכוי.
ההתרגשות העזה שעברה בגופי כשגיליתי שהסכום הוא עשרים שקלים
ח-ד-ש-י-ם ומספר מסויים של אגורות, לא ביטאה את עצמה ברטט עז,
אלא בכעס נורא שהתחלף ברחמים עצמיים כשסולן פורקיופיין טרי שר
את How Is Your Life Today ונזכרתי בעצב בעידית, ממנה נפרדתי
רק חודש ויומיים קודם, כשנפרדנו בהשלמה כידידים. או בעצם כשהיא
זרקה אותי ואמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר, הכלבה.
ותהיתי איך החיים שלה עכשיו ואת החיים של מי היא ממררת.
המשכתי לשבת מול המחשב ושוטטתי לי בחיפושים אחר משהו לא מוגדר.
הזמן עבר והייתי כבר יבש כולי. כעבור זמן מה כשכבר היה שקט
גמור והדיסק כבר עשה את שלו והשתתק, שמעתי דפיקות. מאחר שלא
ציפיתי לאורחים ומאחר שלא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ניגשתי
בהתרגשות לדלת. הבטתי דרך העינית ונדהמתי לראות בחורה אולי
יפיפייה עומדת מחוץ לדירה שלי. סובבתי את המפתח, ובאדישות
פתחתי את הדלת. בחיוך מקסים שהתחלף בתדהמה מסויימת לנוכח חלוק
הרחצה שלי, פצתה הבחורה את פיה והציגה את עצמה כשכנתי שגרה ממש
מתחתיי. אמרתי שנעים לי מאוד ושאלתי איך לכל הרוחות אני יכול
לעזור לה. ובמחשבה פרמיטיבית של הורמונים זכריים השמטתי את
עניין הרוחות והלכל, וחייכתי. מאחר שהדירה הייתה מבולגנת ומאחר
שלא הייתי לבוש, לא הזמנתי אותה פנימה לקפה וסיגריה, ובמקום זה
נתתי לה לדבר.
"אני מצטערת, הערתי אותך?"
"לא, לא" עניתי בלי הבעה.
"יש לך במקרה," היא החלה לשאול במבוכה קלה, "פומפה?"
טוב, אז ככה. אני גר בדירה לבד, מסתובב עם חלוק רחצה ומציף
עצמי בהרהורים לגבי היותי בודד ואז ניגשת אלי השכנה מלמטה, יש
לה חיוך מקסים והיא נראית טוב ואני בודד והיא נראית טוב ואני
בודד וחברותי ויש לי קפה טוב במטבח ויש לי אפילו חבילת שוקולד
חלב ומערכת ודי הרבה דיסקים ואני בודד. אז באה שכנה עם חיוך
מקסים כזאת שאמורה לפתוח את השיחה ואני אמור להמשיך אותה
ולגרור אותה פנימה ולשבת ולהכיר אותה. אז נניח שיש לזה חוקים,
אבל מה לכל הרוחות עושים כשהשיחה מתחילה ב"יש לך במקרה
פומפה?".
כאילו מה? אני אמור לשאול במבט מצ'ואיסטי "אז מה? חירבנת?" או
"סתימה בשירותים? אה? אולי את רוצה קפה?"
"שניה תני לי לבדוק" אמרתי ולא הזמנתי אותה פנימה כי הדירה
היתה מעין פיתוח רחב של המצב בשירותים שלה. חזרתי עם הפומפה
וחייכתי וסגרתי את הדלת. קיללתי את עצמי בפעם השלישית וניגשתי
לארון בגדים וחיפשתי תחתונים. אחרי שהעפתי את כל הבגדים החוצה,
השתכנעתי שאין לי תחתונים נקיים וחזרתי לשבת מול המחשב.
אחרי שעה כששמעתי שוב דפיקות בדלת הייתי בשוק איך שהזמן עובר
מהר, ואיך שאני מטומטם, ואיך זה שאני עדיין עם חלוק. הבטתי שוב
דרך העינית וראיתי אותה נשענת על המשקוף עם מבט מפתה. וקיללתי
את עצמי, הרי בשעה הזאת יכולתי ליבש תחתונים רטובים מהכביסה
מול התנור, ויכולתי לסדר את הבית ויכולתי לקנות חיים במבצע
באינטרנט עם שליחה עד הבית.
"היי" אמרתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. היא הגישה לי את
הפומפה ואמרה לי תודה. הפעם השיחה הייתה יכולה להתפתח קצת יותר
אבל הייתי עדיין עם החלוק הכחול וכעסתי על עצמי, אז כך השיחה
גם נגמרה וסגרתי את הדלת בכעס.
החיים היו יכולים להמשיך כרגיל ואני הייתי ממשיך לחשוב מה היה
קורה אילו, אבל למחרת כשסוף סוף ניגשתי למלאכת הנקיון של
הדירה, ביום שבת בצהריים, החלטתי שאני צריך לנער את השטיח
מהסלון, למקרה שאחת השכנות שלי תרצה פומפה או אפילו סתם לשבת
לקפה. המקום היחיד שהצלחתי לחשוב שאפשר לנער דרכו את השטיח,
הוא החלון הגדול שפונה לחזית של הבניין.
לקחתי את השטיח ובגבריות ניערתי דרך החלון ולפני כן הסתכלתי
שאין אף אחד למטה. ואז כמו בסרט איטי שהורץ מהר קלטתי תנועה
מתחתי. זו הייתה היא וחברתה, אולי השותפה שלה שבדיוק יצאו
מהבניין, וספגו על ראשם גל אדיר של אבק שהצטבר במשך שנים. הן
הביטו מעלה ואני הבטתי מטה. מאחר שלא יכולתי להאמין שזה קורה
ומאחר שלא ידעתי איך להתמודד עם זה, העברתי את כל הריכוז והכוח
שלי למוח על מנת לחשוב איך לצאת מזה, אולי אפילו טוב. צירוף
הנסיבות האלו יחד גרם לי לאבד את הריכוז במה שבאמת חשוב,
השטיח.
הייתי כבר בדרכי למטה בריצה מטורפת ובקפיצות שלא היו מביישות
את האולימפידה, כשהשטיח נחת בשלווה על ההיא עם הפומפה, סיגל,
שגרמה לי בסופו של דבר להאריך את החוזה בדירה שלי ולה לעזוב את
הדירה מהקומה מתחת ולנו לעבור לגור ביחד מאושרים, כמעט...

וככה בסגירת מעגל מסויימת  היא מוציאה אותי מהמחשבות
הנוסטלגיות על היומיים בהם הכרנו, היא תופסת את מנורת השולחן
של סבתא שלי ומעיפה אותה דרך החלון שרק מספר חודשים קודם לכן
העפתי דרכו את אותו השטיח שנפל לה על הראש וכמעט גרם לה להיחנק
ולמות.
במהירות אני ניגש לחלון ומביט מטה לראות את המנורה מנופצת על
המדרכה, "מה את משוגעת?" אני צועק ופונה לעברה, "כמעט פגעת
במישהו".
"אתה משגע אותי" היא צורחת בחזרה, "אני מדברת על דברים רציניים
ואתה מחייך אלי ומתחיל לחלום בהקיץ, אתה לא מבין כלום.."
אני ניגש אליה ותופס אותה בשתי ידיים, "תקשיבי לי, את משתגעת,
בואי תרגעי, תשבי אני אכין קפה"
"קוס אמא של הקפה המזדיין שלך" היא צועקת, "כל פעם שאתה לא
יודע איך להתמודד עם משהו, אתה שותה קפה או בירה, מעשן סיגריה,
שומע מוזיקה דכאונית ואפילו אוכל שוקולד, שזה גנבת ממני, אי
אפשר איתך"
"אני מצטער חמודה" אני אומר ומחבק אותה, "בואי נדבר על זה"
"זהו!" היא צועקת, ומתרחקת ממני ומהידיים שלי "גם לא צריך לדבר
על הכל, אנחנו פשוט צריכים הפסקה"
אני נושם עמוק ומתיישב על הספה. אני מושיט את היד לשולחן שעד
לא מזמן ישבה עליו מנורת שולחן ולוקח את חבילת המרלבורו האדומה
ומצית לעצמי סיגריה.
אני מכווץ את עיני ומביט בה דרך העשן, אני רואה כמה היא חסרת
אונים ושומר על ארשת של אדישות. בידי הפנוייה אני מוציא לכלוך
קטן שמפריע לי בלשון.
אני מישיר את מבטי ומסתכל בתמונה על הקיר. ציור של מונה, הרי
היא כל כך אוהבת אימפרסיוניזם. אני שוב נותן לעצמי להיזכר בעבר
ואנחנו עולים על קו 480 לתל אביב, בדרכנו לבקר את אמא שלה, הרי
היינו אז חודשים ביחד והיא כבר פגשה את המשפחה שלי, אבל אני
עדיין לא פגשתי את המשפחה שלה, זאת אומרת את אמא שלה.
עלינו על האוטובוס והתיישבנו באמצע בצד השמאלי (אם מסתכלים
מהצד של היושבים), זאת אומרת בצד עם המרחב לרגליים. אני ישבתי
ליד החלון והבטתי עליה וזהו. אחרי מספר דקות כשהאטובוס יצא
ברוורס לקראת היציאה מהתחנה הוא נעצר וחיכה שאוטובוס אחר
יעבור. הבטתי באוטובוס סגול וחדש או אולי ירוק וחדש שחנה לצד
האוטובוס שלנו, על חלונו האחורי היו כתובים המאפיינים שלו.
הישרתי את מבטי והיא ראתה שאני מתרכז במה שכתוב שם. "על מה אתה
מסתכל?" היא שאלה בעניין.
"את רואה את הציורים האלו עם הטקסטים על האוטובוס, אלה עם
הוידיאו והמזגן והתאורה וה.."
"כן, כן, מה איתם?"
"תסכלי על הציור הקטן של האור..."
"כו, אני רואה" היא ענתה בעניין רוכנת לכיוון החלון, מתרכזת.
"את רואה מה כתוב מעליו?"
"אה, כן.. אה... משהו על תאורה אישית"
"כן, אבל לא בדיוק" עניתי, "Individual Lig  t"
"אינדיבידואל ליג טי?" היא שאלה
"כן" עניתי, "זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את זה, יש להם בעיה
עם ה-h-ים שלהם, הם כל הזמן נופלים להם"
"וואלה" היא הגיבה,
"איך תמיד אתה שם לב לדברים האלו?" היא שאלה מאוחר יותר בכניסה
לבית הוריה.
"אה, סתם, כשרואים את זה הרבה אז.."
"אמא, היי תכירי זה אלון" היא קטעה אותי והתחילה את סידרת
החיוכים והסיפורים.
כשאכלתי את עוגת הדבש של אמא שלה, סיגל החליטה לספר את נסיבות
פגישתנו. כמעט נחנקתי כששמתי לב שהיא לא מחסירה אף פרט, אחר כך
הייתי צריך להתנצל שעה ולשכנע את גברת קציר שדווקא כן אהבתי את
העוגה, אבל פשוט בלעתי לא טוב, כי מרוב שזה טעים לקחתי ביס
גדול וכו'..
ביום ההולדת שלי קיבלתי מסיגל מתנה. זה היה ספר שירים שבתחילתו
במקום הקדשה היה שיר שהיא כתבה בשבילי. השיר נקרא "אינדיבידואל
ליג טי" וקראתי אותו ואהבתי אותו וחיבקתי אותה. עישנתי סיגריה
ובכיתי קצת. והייתי מופתע בטירוף כי אני בדרך כלל לא בוכה, בטח
לא בימי הולדת שלי. אז היא שאלה אותי מה קורה, ועניתי לה שאני
מתרגש כי יש לי יומהולדת ויש לידי מישהי שאני אוהב שאוהבת אותי
בחזרה, ויש לי הרגשה שאני לא ראוי לזה, ושאני לא קולט את זה כי
לא האמנתי אף פעם שאני אגיע למצב כזה. היא חיבקה אותי והנחתי
את ראשי על כתפה ובכיתי כמו שלא בכיתי שנים והיא חיבקה אותי
בכוח ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שטוב לי באמת ושלא חסר לי
כלום.
התחושה של החום
תחושת האהבה
תחושה של אור שמציף אותי
שמשאיר אותי נינוחה

לכל אחד יש את נקודת האור שלו
אור שלא תמיד נמצא
אור שלפעמים נשאר רק בקצה המנהרה
אבל לי יש אותך
אתה האור שלי
אינני כבר אבודה

אבל לי יש אותך
אתה האור החזק שלי
אפילו אם תפול לך ה-h
תמיד אשאר לצידך

"למה את מתכוונת ב'אם תפול לך ה-h'?" שאלתי אחרי שעתיים
כששכבנו אחד לצד השנייה
במיטה.
"מה זאת אומרת? איזו שאלה זו? זה סתם ככה בצחוק על הקטע עם
האוטובוס, לא חשבתי שאני אצטרך להסביר לך את זה" היא סובבה את
פניה וגופה לעבר הקיר, השאלה שלי לא עשתה לה טוב כנראה.
"אני יודע, הבנתי את זה ואהבתי את זה" אמרתי לה והנחתי את ידי
על כתפה, "אבל חשבתי אולי יש בזה משהו מעבר"
"לפעמים אתה ממש מטומטם" היא אמרה, "מבין שנינו אתה עם החוש
הומור המפותח, היית אמור להבין שזו בדיחה ושכתבתי את זה רק כדי
שיהיה לך טוב"
"אז לא הייתה שום רמיזה על כלום, כי את יודעת זה יכול לתת
אסוציאציות שליליות"
"על מה אתה מדבר בכלל" היא הסתובבה לעברי בחוסר אמון, "אתה שם
לב מה אתה אומר? לא חשבתי שהבטחון עצמי שלך כל כך רעוע"
הדלקתי סיגריה והבטתי בתיקרה, השתיקה הארוכה בסופו של דבר
נקטעה על ידי, "אולי בתת מודע שלך את.."
"איזה תת מודע, על מה אתה מדבר לעזאזל?" היא התעצבנה, "למה אתה
לא יכול להניח לזה וזהו, אני כתבתי את זה רק כדי לעשות לך טוב,
זה היום הולדת שלך לכל הרוחות למה אתה חייב להרוס הכל?" היא
קמה ובעצבים ניגשה למקלחת.
הדלקתי עוד סיגריה ובאדישות המשכתי להביט בתיקרה.
כעבור מספר דקות היא יצאה מהמקלחת והתחילה להתלבש.
"מה? את הולכת?" שאלתי, קם במהירות מהמיטה.
"כן, אני רוצה לעשות סיבוב, להירגע."
"לא, לא, אני מצטער, בואי תורידי את הבגדים, תחזרי למיטה ויהיה
בסדר"
"אי אפשר איתך, חשבתי שאולי היום הולדת שלך יעביר את הבעיות
בקשר שיש לנו לאחרונה, אבל מסתבר שלא"
"איזה חוסר קשר, על מה את מדברת?"
"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת!" היא ענתה בעצבים.
"תראי אין לי מושג על מה את מדברת, אבל אם לא היה לך מחזור
לפני שבוע הייתי מנחש שיש לך עכשיו, את לא מדברת בהגיון".
היא הביטה בי באי אמון, "אתה פשוט בלתי נסבל" היא אמרה בזעם,
"אם אני לא אלך עכשיו אני עוד אשבור פה משהו".
ואכן חמש דקות מאוחר יותר היא ניפצה את המנורה של סבתא שלי
והגענו להווה.
"מה אני אגיד לך" אני אומר לה לבסוף, "יכול שאנחנו באמת צריכים
הפסקה, יכול להיות שלא היינו צריכים לעבור לגור ביחד, יכול
להיות..."
אני מביט בה בעינייה הדומעות ומרגיש כמה אני אוהב אותה וחשבתי
שאולי באמת לא התנהגתי טוב, אבל מצד שני למה אני היחיד שמודה
בטעויות. מה גורם לי להרגיש בסופו של דבר שתמיד אני זה שטועה
ותמיד גורם לי להרגיש מושפל. אולי הקשר הזה לא נכון ואולי אני
מזיין לעצמי את השכל. אולי אנחנו צריכים הפסקה. אולי היא
צודקת, למה היא מבינה הכל לפני תמיד.
"מה אני אגיד לך? אני אוהב אותך? אני לא רוצה שתלכי" אני שוב
מביט בפניה לראות איך היא מגיבה, אבל היא משפילה את מבטה.
"אני יודע שאולי זה נכון ואולי אנחנו צריכים הפסקה, ויכול
להיות שכמו שכבר אמרת בעבר אני נצמד לעבר ולא מספיק חי את
ההווה, אבל אני לא רוצה להיות לבד, אני לא רוצה לא להיות
איתך"
היא מנגבת את הדמעות ומתיישבת לידי. "תראה," היא כמעט לוחשת,
"אני אוהבת אותך ואני רוצה להיות איתך, אבל אתה חייב להבין
שאפילו כשאתה עושה בשבילי הכל, בסופו של דבר תמיד הכל נגמר בך.
אתה יותר מדי חי בתוך עצמך, ביקום משלך, ולפעמים אני מרגישה
שאני רק משחקת תפקיד בהצגה שלך, ובאותה מידה זו הייתה יכולה
להיות מישהי אחרת שהייתה נכנסת לחייך, בין אם זה מלח ובין אם
זה פומפה ובין אם זה סתם באיזה פאב נידח" היא נעמדת, "כבר הרבה
זמן הדחקתי את המחשבה הזאת ולבסוף כשהבנתי את זה קיוויתי שזה
בדמיון שלי, ואפילו אם לא, אז קיוויתי שזה זמני.." היא מביטה
בשולחן במקום שבו הייתה המנורה.
"אני מצטערת, אבל יכול להיות שאני כבר באמת צריכה ללכת"
והיא הולכת.
ואינני קם מהספה.