שעת לילה מאוחרת, פינה חשוכה. מנורת שולחן מטילה אור צהבהב על
שולחן עץ פצוע ומקושקש. דמות אחת יושבת ליד השולחן, ידיה
ספוקות יחדיו, ראשה מוטל לאחור, ארשת של ייאוש מהורהר, או שמא
זה הרהור מיואש, נסוכה על פניה. דמות אחרת, קטנה יותר בגודל,
מתנהלת הלוך ושוב, בעצבנות, על השולחן. לפתע הדמות הקטנה פונה
אל הגדולה בתחינה.

- "לא. לא, אל תעשה את זה. תוריד את הידיים שלך. לך אחורה,
אני מזהיר אותך, תעזוב לפני שזה יהיה מאוחר מדי בשבילך, מאוחר
מדי בשביל כולנו. אני מפציר בך, אני מתחנן, אני מבקש, לך
אחורה, אתה לא רוצה את זה... זוז אחורה מהמקלדת."
- "אני חייב. אני חייב את זה לעצמי. אני יכול, אני מסוגל, אם
אני אשתדל זה יהיה בסדר... אני צריך את זה... אל תנסה למנוע
בעדי. כבר עשיתי את זה בעבר, אני הולך לעשות את זה שוב."
- "לא... אל תזרוק הכל מנגד! בגלל מה? בחורה, כאב לב? הכל
עובר. אבל אם תעשה את זה, שום דבר לא יעבור, שום דבר לא יישכח.
כזה דבר זה לנצח. פשוט... פשוט תוותר. תעשה את זה בשביל אימא
שלך... כן... מה אימא היתה חושבת על זה? היא תמיד מלאת ביקורת,
הפעם זה לא יהיה שונה."
- "לא נכון! אתה סתם מתבייש בי."
- "אני לא מתבייש. אני מודע למגבלות שלך. למגבלות של שנינו.
אתה בנאדם פשוט. הכל נשאר בפנים. אתה שכחת את הדבר הראשון
שלמדנו ביחד. על בשרנו חווינו את זה..."
- "שצריך לחכות שהאוכל יתקרר לפני שמכניסים אותו לפה?"
- "כן... גם זה. אבל לא לזה התכוונתי... משהו יותר רלבנטי
לשיחה..."
- "אהה. שאסור לבטוח באף אחד וכל דבר אישי שתספר למישהו, קרוב
ככל שיהיה, בסוף ישמש אותו נגדך?"
- "זה גם כן נכון, אתה מתחמם, אבל עוד לא קלעת."
- "אוף, אז אין לי מושג... לא למדתי כל כך הרבה דברים
חשובים..."
- "טיפש. התכוונתי לזה שלאף אחד, אבל לאף אחד, לא אכפת. זה
אולי נראה שאכפת להם, זה אולי נשמע שאכפת להם, אבל לא אכפת
להם. לא היה אכפת להם, לא יהיה אכפת להם. לא לחברים, לא
למשפחה, בטח לא לאנשים שאתה בקושי מכיר."
- "אבל הם נשמעים ממש נחמד... שואלים, מתעניינים, אפילו
מציקים קצת, אבל בהחלט אכפת להם. הם משתפים, הם מספרים בעצמם.
כולנו באותה סירה, לא?"
- "זה כאילו חזרנו לשיעור מספר אחד. מפגר שכמוך. נאיבי אומלל.
אידאליסט מרחף. מזל, מזל שאני דואג להסוואה טובה, אחרת איפה
היינו היום? בחדר מרופד, זה איפה. כולנו בסירה אחת. נו בחיית.
הרי זה ידוע, כשכולם בסירה אחת אז הסירה טובעת, ואז כל אחד
שוחה לבד."
- "אתה מצייר תמונה עגומה למדי, אולי אתה צריך להחליף
משקפיים. אני לא לבד, אנחנו לא לבד. יש מסביבנו אנשים שמכירים
אותנו ואכפת להם מאיתנו. או לפחות נדמה שאכפת להם מאיתנו..."
- "אהה! רק נדמה לך! הכל זה אשליה מתוחכמת, קונספירציה
אכזרית. אתה תספר, תספר למישהי את כל הדברים הכמוסים שאתה
חושב. תאמר לה הכל, תגלה לה. והיא תעשה פרצוף מסמפט, תאמר כמה
מילים שייתנו לך הרגשה טובה. ומה הלאה? כלום. וכשהיא תכאיב לך,
אז תספר על זה לחבר, לחבר אחר, אולי אחד מהם יצליח לעודד אותך,
לומר לך משהו חיובי. אבל כאלה דברים עוברים כמו נגיפים... אני
יכול לתת לך רשימה של מקרים, הנה תסתכל."

הדמות הקטנה קופצת על ראשה של הגדולה, שולחת יד ארוכה לתוך
אוזנה, מערבלת ומחפשת. הדי נקישות נשמעים, הזזת ניירות, פתיחה
וסגירה של מגירות חורקות. ענן אבק יוצא מהאוזן השניה. לבסוף,
היד יוצאת כשהיא מחזיקה בנייר צהבהב, מגולגל בגליל עבה. הדמות
הקטנה חוזרת לשולחן, פורשת את הנייר, שמתחיל להתגלגל מהשולחן
אל הרצפה ומשם אל הקיר, ואם היו מאפשרים לו, עוד היה ממשיך
להתגלגל עד אינסוף.

- "תסתכל.... ואתה רק בן שש עשרה וחצי! לא למדת כלום? לא
לימדתי אותך כלום?"
הדמות הגדולה מתחילה למרר בבכי, דמעות חמות מלוחות מתחילות
לטפטף החוצה מתוך עיניים דומעות, ושוטפות את הדמות הקטנה,
שבהינף יד מוציאה מטריה צבעונית.
- "א-א-א-ני מצטער! אני שכחתי את כל זה! היה לי כל כך נחמד
לדבר ולספר, להקשיב ולחשוב, לכתוב מה אני מרגיש ולמה. אני לא
יודע מה קרה לי, אולי קיוויתי שזה ישחרר אותי, אולי קיוויתי
שזה יפצה אותי, אבל רציתי אוזן קשבת. מישהו לומר לו הכל. הרי
אף פעם לא ניסינו את זה, ותמיד יש פעם ראשונה!"
- "די, די. אל תבכה. אתה כבר ילד גדול. וילדים גדולים תמיד
צריכים לזכור: לאיש לא אכפת, איש לא מעוניין. לא בצרות שלך, לא
ברגשות שלך, לא במחשבות החלולות שלך. אני האוזן הקשבת שלך, אתה
יכול לספר הכל לי. לי ורק לי. ותאמין לי, ככה ייטב לשנינו. אני
לא אפגע בך אף פעם, אני לא אספר לאף אחד שום דבר לעולמי
עולמים. הכל יישאר בינינו, בפנים, איפה שזה צריך להישאר. ככה
תחסוך לשנינו הרבה אי-נעימויות בחיים."
- "טוב."
- "מבטיח?"
- "מבטיח."
- "יופי. עכשיו, בקשר לסיפורים האלה שלך שפרסמת. מה שכבר כולם
ראו, אין טעם כבר להחביא. אבל להבא, אתה לא כותב יותר, טוב?
הרי שנינו יודעים שלא התברכת בכשרון לכתיבה יצירתית, אז עדיף
שתתמקד בתחומי עניין אחרים. טוב? אני רוצה לשמוע אותך מבטיח."
- "טוב. אני מבטיח."
- "מצוין! אני שמח שניהלנו את השיחה הקטנה הזו. צריך לעשות את
זה לעיתים תכופות יותר. עכשיו, תפתח גדול ותאמר 'אה', אני רוצה
לחזור פנימה. ודרך אגב, תפסיק לאכול דג מלוח, כי אחר כך מסריח
שם בפנים שבועות על גבי שבועות..."

הדמות הגדולה קינחה את האף בשרוולה. זרם הדמעות פסק, העיניים
יבשו. הדמות הגדולה פתחה את הפה, אמרה 'אה', והדמות הקטנה
כופפה ברכיים וניתרה בקשת לתוך הפה, והתגלשה לה פנימה דרך
הגרון, ונחתה ליד הקיבה. הדמות הגדולה בלעה את שאריות הרוק
בפה, שהיה כבר יבש ממילא.
כי מה זה כבר עוד דבר אחד לשמור בבטן?