הדמות הלכה במורד השביל עד שהגיעה לאוהל גדול וירוק.
היא התכופפה, התיישבה באוהל ככה שרק רגליה היו מחוץ לאוהל.  
היא חלצה את נעלייה והניחה אותם מתחת לפינת האוהל, כך שלא נראו
לעין...        הדמות נכנסה לתוך האוהל, שתתה מהמיץ ואכלה
סנדוויץ' ושלושה תותים.
כבר התחיל להחשיך... היא הדליקה את הפנס שנתלה עוד בתחילת
היום, הוציאה את הספר שהתחילה לקרא -"שתיקה כהודיה"- והמשיכה
לקרא מאיפה שסימנה...
הדמות נרדמה כך... כשהפנס דולק והספר מנח- פתוח על בית-חזה...
בערך בארבע-לפנות-בוקר נכנסה דמות גברית לתוך האוהל, סימנה את
העמודבספר, כיבתה את הפנס, נשכבה וחיבקה את הדמות הישנה וכיסתה
אותן.      
הדמות שישנה מלמלה בנמנום "איחרת... לא נורא... לילה טוב
אהובי..."
"לילה טוב" ענתה הדמות הגברית.

בבוקר כשהתעוררו שתי הדמויות, הדמות הגברית יצאה מהאוהל
והדליקה אש-מדורה, בעוד שהדמות השנייה, הוציאה מתרמילה מעטפה-
אותה הניחה במקום בולט לידה-, וכעשרים כדורים לבנים- אותם בלעה
בזה אחר זה, וחזרה לישון.
כחצי שעה אחר כך נכנסה הדמות הגברית לאוהל כדי להודיע שהאוכל
מוכן, ראתה את הדמות מוטלת בלי לנוע והתחילה להתייפח ולבכות
בכאב עז ועמוק...
מבין הדמעות, הרימה הדמות את המעטפה וקראה את תוכנה...

" תמיד אמרתי לך, לישון איתך רק פעם אחת, ורק אז למות...
זוכר?
אז הצלחתי.   אבל לא משנה מה, אני תמיד אוהב אותך....
תמיד!