הכל התחיל כשנפלתי.
נתקלתי במשהו והתרסקתי לריצפה.
קיבלתי מכה חזקה בראש אבל הכאב שלה נעלם לעומת הכאב של המכות
בבירכיים, בידיים ובכתף.
לקח לי קצת זמן עד שעיכלתי מה קרה. הייתי מטושטשת מהכאב כך שלא
הבנתי שנפלתי.
כשקמתי הייתה לי סחרחורת אז התיישבתי על הריצפה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שהתיישבתי עד הרגע שקמתי שוב,
אני רק יודעת שכשנפלתי היה אור וכשקמתי כבר בקושי היה.
התחלתי ללכת לכיוון הבית שלי, אבל ההליכה לא דמתה להליכה
כלל,היא היתה יותר קרובה לצליעה, אז התחלתי לצלוע לכיוון הבית
שלי ובדרך עלו לי כל מני מחשבות כמו למה אף אחד שעבר ברחוב לא
עזר לי, מצד שני אני בכלל לא יודעת אם מישהו עבר ברחוב. לא
ידעתי איך אני נראית וכמה פצועה אני, הפצע היחיד שראיתי היה
שיפשוף ביד אך הרגשתי את הכאב בכל צעד ובכל תנועה שעשיתי.
רציתי להביט בפני האנשים כדי לדעת לפי הבעות פניהם מה מצבי אבל
לא ראיתי אנשים. למעשה כל הרחוב נראה לי פתאום מאוד מוזר. הכל
היה בגדלים לא הגיוניים וצורות וצבעים משונים.
נעצרתי. עצמתי עיניים בניסיון להתאפס. פקחתי אותן שוב והבטתי
לשמיים. הם היו סגולים מלאים כוכבים כתומים. לי זה נראה מאוד
מציאותי. לא היה בשמיים שום דבר שונה, ככה זכרתי אותם תמיד.
הסתכלתי שוב לרחוב ופתאום הבתים המוזרים, הגדלים, הצורות
והצבעים נראו לי טבעיים.
המשכתי ללכת מתענגת על הלילה היפה ומנסה להתעלם מהכאב.
לפתע ראיתי דמות באופק. האצתי את צעדי הכדי להגיע אל הדמות מהר
יותר. ככל שהתקרבתי לבשה הדמות צורה וכשהגעתי אליה יכולתי
בבירור לראות מה היא.
הדמות שעמדה מולי היתה סוס, מהסוג עם השיער הארוך. הוא היה כל
כך יפה וכל כך אצילי. ליטפתי אותו מתלהבת מהרגשתו. השענתי עליו
את ראשי ועצמתי את עיניי, תחושת רוגע עברה בגופי, הרגשתי שלווה
עצומה.
"שרון" שמעתי קול קורא בשמי. פקחתי את עיניי. הסוס הביט ישירות
אלי, הבטתי בו במבט מבולבל "שרון" ראיתי את הסוס אומר רק
שעכשיו פניו לא היו פני סוס יותר, הם היו הפנים של גל, החבר
הכי טוב שלי. המבט שלי השתנה ממבט מבולבל למבט מפוחד. עצמתי את
עיני.
כאשר פקחתי אותן בשנית לא הייתי ברחוב עוד אלא בשרותי הבנות
במועדון הקבוע שלנו בתל אביב. גל עמד לידי.
"שרון הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה
"כן, אני חושבת, לא בטוחה" עניתי
"תגידי לי... מה קרה? שרון, מה לקחת?"
" האמת שאני לא בדיוק יודעת" עניתי "איזה שהוא כדור קטן ולבן.
ואז נפלתי".