אמרת שאולי ניפגש אח"כ אז אני מתקלחת...לאט לאט מקרצפת כל איבר
שלא תמצא בי פגם, שלא תמצא תירוץ כי אני יודעת שבימים אלו זה
כל מה שאתה צריך.
אני מקרצפת את הקרקפת שלי בתנועות מעגליות כמו שכתוב על המדבקה
על השמפו החדש שקניתי: "עד שיקציף", עושה הכל לפי ההוראות כדי
להיות נקיה ומושלמת כמו הבחורה בפרסומת שאמרת שהיא בדיוק
הטיפוס שלך...
אני מוסיפה עוד קצת שמפו כדי להיות בטוחה שהכל נקי באמת והקצף
נכנס לי לעיניים, נורא שורף לי בעדשות. בדיוק באותו הרגע
הפלאפון מצלצל. לרגע אני מנסה להחליט אם לשטוף את העיניים לפני
שאני עונה, אבל אם זה אתה אני לא רוצה שתחכה, אז ככה עם
העיניים הצורבות אני עונה.
אתה נשמע מוזר בעברו השני של הטלפון ואני שואלת מה קרה.
אתה עונה שכלום, קצר רוח כתמיד, ואומר שעוד חמש דקות אתה בא
לאסוף אותי.שאצא החוצה עכשיו ושזה לחוץ בזמן.
הלב שלי מתחיל לדפוק כמו מטורף, אני יודעת שהחלטת. שזהו- נגמר.
אני מנסה לגייס את הקול הכי שקול שיש לי ואומרת לך שאם אתה
הולך לזרוק אותי לפחות שיהיה לך הכבוד המינימלי להכנס אלי
הביתה ולא להוציא אותי לרחוב. אתה אומר שזה לא זה. ושאהיה
מוכנה. הלב שלי לא מפסיק לדפוק כשאתה מדבר אלי בטון הקר הזה
האלה. אני כבר יודעת. אני מכירה אותך ויודעת שזה יהיה קצר. אני
לא אתן לעצמי לבכות מולך.
אני שוטפת את הקצף מהראש, יוצאת מהמקלחת ומנגבת את עצמי
במהירות שלא תחכה.
אפילו לא טרחתי לשים נעליים. התסריט היה ברור לי מראש: אני
אכנס לאוטו שלך, אתה תגיד לי שזהו, נגמר, תזרוק איזה משפט מאוס
על כמה אני נפלאה ואז תחכה לראות אותי נכנסת הביתה סוגרת את
הדלת ותמשיך הלאה.
אתה מצפצף מבחוץ. גב החולצה שלי רטוב לגמרי כי לא הספקתי לנגב
את שיערי ולכן כשאני פותחת את דלת הכניסה ופוגשת את פברואר
בחוץ אני מצטמררת. אני הולכת לעבר האוטו שלך ונכנסת אתה לא
אומר כלום ומתחיל לנסוע. הפרקים שלי לבנים מהאחיזה המטורפת
בידית הדלת, מוכנה לזנק אל מחוץ לדלת ברגע שתסיים. ואתה עדיין
לא יוצר איתי קשר עין. לא יוצר איתי קשר. כמה שניות חולפות
ואנחנו מגיעים אל קצה הרחוב שלי. ואז אתה אומר שאתה צריך לספר
לי משהו. ואני כבר יודעת, הראש שלי מנגן את המילים מעצמו. אתה
שותק עוד כמה שניות ואני רק רוצה שתסיים כבר, מסננת "נו" עצבני
.
אתה מאט את האוטו ואומר לי שאמיר נהרג. |