(מוקדש לילדת בצק שיצא לי להכיר לאחרונה)

פעם מישהו אמר לי שבצק זו מילה מצחיקה.
הוא לא ידע שנעלבתי. הוא לא ידע שאני עשויה מבצק.

אני מודעת לגמריי לתהליך המתרחש במוחכם כרגע.
קודם תמיהה, אחר כך בירור אם הבנתם נכון, עיכול המידע, וכאן
מגיע החלק המצחיק בו אתם מדמיינים אותי כבובת פילסברי בגודל
אדם. לא. אני לא נראית ככה.
למעשה, לא תוכלו לזהות אותי ברחוב. אני לא נראית שונה בכלל,
וזה בעצם אחד ממאפייני הבצקיות שלי.
כאן בערך אתם אמורים להתחיל להבין.
אני כל כך סובלת שזה מדהים.
מצחיק אותי שאני משתמשת במושג "אני" כל כך הרבה, למרות שהוא לא
ממש קיים לגביי. מה זה אני? אני זה אתם. כן, כן, כל אחד ואחד
מכם שאי פעם טרח ועצר לדבר איתי. אני זה גם אלה שלא.
פה, אתם מתבלבלים קצת. אתם משערים לעצמכם שאני מן יצור שמשנה
את המראה החיצוני שלו בהתאם למי שבסביבתו. יש אחד כזה באקס מן
אם אני לא טועה. אבל לא, אתם טועים.
כי אולי החיצוניות שלי משתנה, אבל במקרה שלי זה חל גם על
הפנימיות. על כולי.
השאלה שאתם שואלים את עצמכם עכשיו, למה אני לא מפעילה שיקול
דעת? מוטעית מיסודה, כי אני כן. הבעיה היא שגם שיקול הדעת שלי
בצקי למדי, והוא מתעצב לו כל פעם בצורה קצת אחרת.
איך נהייתי כזאת? אין לי מושג. אולי אמא שלי אכלה יותר מדי
מיני מאפה כשהיא הייתה בהריון, אולי היא הסניפה קמח.
זה משנה באמת?
אם אתם תוהים (ואני יודעת שכן) אם יש פתרון למצב, אקדים אתכם
ואומר לכם שכן.
מתי שהוא אני אמות מבצקת. ולמה בצקת? סתם כי זה יהיה מצחיק.