איך לכתוב אליך, ולקוות שמשהו מתוך המילים יפציע ויגיע עד
אליך, עד פתח אוהלך, והברות חלקיות ושבורות יתערבלו סביב רגליך
ברוחות דרום לוחשות, ויעקצצו בבשרך ויחרטו את כל אשר יש להגיד
לך. את כל הפחדים והחרדות, כל הגעגוע הנואש הזה שבוקע מתוכי,
אפילו לא באופן מוחשי. גם כשאני כבר פחות חושבת על זה, גם
כשאני לא מנסחת בשניים או שלושה משפטים את שחסר לי - יש משהו
בפנים, שנשבר, שנפל מהמדף ונחצה לשניים, או לעשרות חלקיקים,
ואין לי איך לתקן אותו כי הוא שקוע בפנים, ורק חודו מציץ ואיני
יכולה לאחוז בו. אני לא מגיעה. רק לך היתה יד כזו ארוכה שיכלה
תמיד לנבור פנימה-פנימה ולשלוף את הקוץ לפני שנחתך בתוכי. לפני
שישאיר קו שחוצה ללא חזור את הקליפה הפנימית שלי. לפני שישאיר
סדק צר וארוך לבאים להתבונן מבחוץ.
אני צריכה לספר לך כל כך הרבה דברים. להגיש לך את השבר הפצוע
חדות, את הפרגמנט של חיי.
אתמול ישבתי בגן שלמרגלות ביתי, מחזיקה את התינוקת על כתפי,
מחכה שתסיים בשקט את טפטופי הארוחה שעוד נותרו בפיה הקטן. לרגע
חשבתי שאולי היית יכול לראות אותי כך עם ילד כרוך על צווארי,
והיית מאושר במשפחה הקטנה, שרק במקרה היא לא שלך. בבוקר שטוף
שמש וקצת מזיע על עורפי, אני בחוץ כמעט שעתיים וחצי, מסיעה
תינוקת לא לי בשבילים מוכרים, חצצים תחת כפות רגלי, וחושבת
עליך, ומתי תתקשר, ומתי אוכל לדבר אליך כמה דקות, ולשאול שאלות
סתמיות כי רק עליהן אוכל לקבל תשובה. לא תאמר שום דבר אחר, שום
דבר שיש בו ממש, שאפשר לגעת בו ולאחוז בשתי כפות ידיים נואשות
לחיבוק. ומה ממשי עוד בעיני. ומה הייתי רוצה לשמוע. רק אותך,
בינתיים, זה יספיק. ולא יכלתי להכיל את הצער. ואת כמה שאתה חסר
לי, ואת כמה שאתה לא פה.
איזו תינוקת מטופשת אני! רק שבועיים וחצי. ועוד לא עבר שבוע
אחד מתוכם. ואני כבר נמעכת ונדרסת תחת רגשות כבדים ממני, תחת
דרמטיות נמזגת ונשפכת על ראשי ללא הפסק וללא רחם. קצת חוסן,
אני יודעת, קצת חוסן היה עושה נפלאות לנפשי. אבל אני חסרה. אני
אדם חסר.
לכולם כואב תדיר ורק אני מתמוטטת תחת מגע היד הכי קל, הכי
נוצתי. אני מתפרקת ואין דרך להשיב את שאבד. אין דרך אחרת מלבד
שתשוב.
איפה אתה. תגיד לי, איפה אתה.
חתיכות קטנות שעפות באוויר ובין העצים הדלים של הגן ואני רק
רוצה לרוץ ולכתוב, ללכת במהירות אחרי המחשבות ולסמן את כולן על
הדף, לפני שיפרחו. לכתוב כך שיהפכו לצמחים ענקיים שתולי מים
שיטמיעו שורשיהם בי ויאחזו סביב גופי ויחנקו ויחנקו ויחנקו. עד
כמה אוכל לשחזר את הקו. עד כמה אוכל לעקוב אחר הלולאות הקטנות
של וו החיבור שעושות קשרים בראשי. קרסים קטנים בתודעה שמושיטים
יד למחשבה טובעת וקושרים אותה מיד לספינה אחרת, מהירה יותר,
ששטה בכיוון אחר לגמרי, לא צפוי, לא ידוע, וגם היא תיתפס עוד
מעט באוניה גדולה ממנה, או חזקה ממנה.
ואני כל כך חלשה.
לא עומדת בכלום.
מנסה לתפוס בחוזקה בכל ספינה עוגנת, בכל פלג מים שמסרב לעצור
ושט הלאה במהירות לעבר הים.
מול אשד רוח קלה אני טומנת את פני בתינוקת ובוכה. בוכה על
שחסר. ותוהה מתי יתיישב הסכסוך שבליבי, ומתי אוכל להיות חזקה
במשך רוב ימות השנה ורק לעיתים, לעיתים נדירות בהחלט, להרגיש
עצובה או סתמית. מתי אוכל להיות קו רציף ואיתן, ולא רועד
ומקוטע.
מתי אוכל להיות ככל האדם.
מתי אוכל להיות כמוך.
ואולי כולם כאלה, ואני רק מכה על חטא שחטאתי בעוון ערעור
נפשי.
אולי אני לא יודעת מה מתרחש אצל כולם.
אולי רק תווי פני ונפשי נימוחים ובצקיים. זו כנראה רק אני.
איפה אתה? אולי תאמר לי עכשיו?
גם כך אני רגילה לא לראות אותך לפרקי זמן ממושכים. אבל עכשיו
הכל שונה. עכשיו נוסכת ושולטת עצבות וחרדה בעיני, ברגלי,
בחלומותי. עכשיו זו אני שיושבת ודואגת ומחכה לטלפון ממך. רק
לשמוע שאתה מרגיש בסדר, ושאתה לא עצוב, ושאתה לא מדוכא עד קודש
הקודשים של נשמתך. עכשיו זו אני שנושמת בהפסקות, בין שיחה
לשיחה. רק רגע קלוש של חסד ניתן לי עם שמיעת הצלצול, ומרגע
הניתוק הכל נבנה במהירות בחזרה. בצעדי ענק. אפילו חמש דקות של
שלווה לא נותרת שארית בנימי כאבי. כאילו לא היה. כאילו הספיק
להתפוגג לפני שראיתי באמת את הכל. נושמת בקפיצות ענק מיום
ליום. מנסה לדחוס לריאותי אוויר רב ונקי ככל האפשר במהירות לא
אפשרית. עד לפעם הבאה.
ובינתיים לבכות.
ואיך אתה לא עצוב כמוני.
ואיך אין לך התפרצויות זעם ובכי שאי אפשר להסביר לאחרים. כי
געגוע היא מילה פשוטה מידי. וגם אליך היא מילה פשוטה מידי.
ושתי המילים לא מצליחות להתעלות מעל גופן השחור והקווי וליצור
את אותו מעגל שחסר בי. לרחף מעל פני הדברים לאחוז זו בזו
וליצוק את המועקה הנוראית שמכבידה על נפשי בכל רגע ורגע של
שעות העירות.
מילת שאלה ושתי מילות משאלה מרכיבות כפאזל את חידת חסרונך.
ואני רק מחכה להזדמנות הראשונה לצאת מהבית ולהביט בדברים
אחרים. לצאת מאותה מחשבה אחת שעליה קם הבוקר ואיתה שוכב הלילה,
ולהקשיב לאנשים אחרים. למצוא לעצמי את ההזדמנות שאני מחכה לה
זמן כה רב.
מה אתה עושה עכשיו.
מה אני עושה עכשיו. כותבת. מנסה לנקות הכל מתוכי. להקיא את
המשפטים אחד אחרי השני, להוציא את הזעם והצער והכאב ולהפיל
אותו לרגלי העולם כולו. תראו! שימו לב היטב לכל קיפולי הלשון
ולכל הפינות הנסתרות של נפשי. לא נותר עוד ממילא כלום חבוי.
אני גלויה ומוארת כמו יום חורף אפרפר, שדווקא בו הראות טובה
ולא דלוחה, ודווקא בו השמיים רעננים ובוהקים באור יפיפה. אני
פתוחה למענכם.
למענך.
תפסיק לצחוק עלי. ותפסיק לומר שאני לוקחת דברים קשה מידי.
גם את האהבה שלי אני לוקחת קשה מידי.
וגם אותך.
אז תחזור.
אף אחד אחר לא מבין.
תחזור אלי.
בבקשה כל כך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.