כבר כמה שבועות לפני החתונה של מעודה, החלה להיעכר אט אט
השלווה, שעטפה בדרך כלל את בסיס הציוד והאספקה, המוקף פרדסים
ושדות, שליד צומת בית-ליד.
הראשון שהבחין בכך היה כמובן תורג'מן, והוא זה שהסב את תשומת
לבי לשינויים, שהיו בהתחלה קלים מאד, כמעט בלתי-מורגשים. כרגיל
לא הייתי מזלזל בדבריו של תורג'מן, שידע בדרך כלל על מה הוא
מדבר, אלא שבאותו זמן כבר הייתי נתון באהבה גדולה לדניאלה,
והסתובבתי בבסיס כסהרורי, סובל ממיעוט שעות-שינה בגלל כל
הלילות שביליתי אתה, מריח כל הזמן את הריח שלה מהגוף שלי,
ועורג אליה כל-כך, עד שלא יכולתי להתפנות לאבחנותיו של תורג'מן
ופטרתי אותן בלא-כלום. אבל כמובן שהוא צדק, הימים לא היו
כתיקונם וצרות התרגשו עלינו.
בימים כתיקונם, היינו, תורג'מן ואני, מגיעים לבסיס בשמונה
בבוקר, מתיישבים במשרדו של מעודה, ושוקעים מייד בעיון מעמיק
במדורי-הספורט של העיתונים, עד שהיה מעודה בעצמו נכנס למשרד
וצועק עלינו שהגזמנו לגמרי, ושכדאי מאד שנרים כבר את הישבנים
העדינים שלנו ונפסיק להסריח לו את המשרד, כי גם לסבלנות שלו יש
גבול. ואנחנו היינו קמים מן הכורסאות הרכות, ללא חמדה, אך גם
ללא ויכוחים, ופוסעים בנחת אל מגורי-החיילים, שם היינו צועקים
עליהם שהם הגזימו לגמרי, ושכדאי מאד שירימו כבר את הישבנים
העדינים שלהם ויפסיקו להסריח במיטות, כי גם לסבלנות שלנו יש
גבול.
רבים וגדולים היו המחסנים בבסיס, ובכל אחד ואחד מהם היה משהו
שצריך לעשות - שמיכות הזקוקות לניעור, בגדים שחזרו מן המכבסה
ולא קופלו כיאות, מנות-קרב שיש לבדוק את תאריכי-התוקף שלהן
ולמיין מחדש, ועוד אלף ואחת עבודות, שלעולם אינן נגמרות ("ומזל
שלכם שהן לא נגמרות", היה מעודה אומר, "כי אחרת הייתם שניכם
עפים מכאן כמו טיל ישר לגולני, ושוכבים שם במארבים בלילות,
במקום לרבוץ אצלי במשרד כמו שני פרזיטים, ולקרוא עיתונים
מהבוקר עד הערב").
כך במשך כל שעות הבוקר היינו נוגשים בחיילים ומנצחים ביד רמה
על מיני מבצעים ופרוייקטים של ניקיון וסדר, שהתווה לנו מעודה,
בכל יום ראשון, באמצעות "לוח הפעילות השבועי".
החיילים שעמדו לרשותנו, היו כאלה שנפלטו מכל מיני מסגרות,
ולצבא לא היה מה לעשות אתם. הם נשלחו בינתיים לעבודות אצלנו,
עד שיחליטו איפה לשבץ אותם, או עד שייפתח איזה קורס שהם אמורים
להשתתף בו. הם היו ממורמרים וחסרי-מוטיבציה, ולמרות שתורג'מן
ואני עשינו כמיטב יכולתנו לסחוט מהם תפוקה מתקבלת על הדעת,
באמצעות תמהיל ערמומי של איומים והפחדות מחד, והבטחות כוזבות
ופיתויים מאידך, התוצאות היו תמיד דלות.
בהתקרב שעת-הצוהריים, היינו משלחים את החיילים למגוריהם
וחוזרים אל המשרד של מעודה, שהיה רומז לנו בידו לשבת ולהמתין
עד שהוא יסיים את שיחות הטלפון הנצחיות שלו עם מפקדת-האוגדה.
כשהיה מניח סוף-סוף את השפופרת, היינו מוסרים לו דין וחשבון
מפורט על ההספק, והוא היה נד בראשו באי-נחת, ואומר שככה אי
אפשר להמשיך ושהוא לא יודע מה יהיה הסוף ואיך נעמוד בביקורת של
מפקד האוגדה בשבוע הבא, ושהכל בגללנו, כי כבר אלף פעמים הוא
אמר לנו שאנחנו צריכים להיות יותר קשוחים עם החיילים.
בכל זמן ההטפות שלו, הוא היה מעביר את עיניו ממני אל תורג'מן
ובחזרה, ורק כשהיה נדמה לו שאנחנו נעלבים, היה שוקע לרגע
בהרהורים, ואז, בטון רך ומפויס יותר, היה אומר שהבעיה שלנו היא
שאנחנו יותר מדי טובי-לב.
בדרך לחדר-האוכל, כבר הייתה השמש גבוהה בשמיים והאבק רבץ על
האקליפטוסים העצובים, שגזעם מסויד לבן. מעודה היה צועד בראש,
כרסו המוצקה שלוחה לפנים, ידיו שלובות מאחורי גבו, ועיניו
סורקות ביסודיות את הסביבה. מדי כמה צעדים הוא היה  מפנה את
תשומת ליבנו, באמצעות תנועת-יד חסכנית או ניע-ראש, למפגע כלשהו
- עשבים שוטים שלא נוכשו, חביות-אשפה שיש לרוקן - ותורג'מן
ואני, שגררנו רגליים שני צעדים מאחוריו, היינו מהנהנים בראשינו
בצייתנות.
בענייני אוכל, כמו גם בנושאים אחרים, לא האמין מעודה בחידושים
ובהפתעות. תפריט ארוחת-הצוהריים שלנו היה קבוע: שניצלים, צ'יפס
וסלט ירקות טרי. על תקן הגיוון היומי, היה בוסקילה, הטבח, רשאי
להוסיף על פי שיקול דעתו: חומוס, טחינה, או סלט חצילים.
גם בנושא הכמויות היו למעודה דעות נחרצות: שניצל אחד - זה
בשביל בחורות, או הומואים. שלושה שניצלים - זה חזירות.
כך ששני שניצלים לאדם היו הכמות הנכונה.
אחרי הארוחה היינו זכאים למנוחה של שעה אחת, ואז היינו חוזרים
להאיץ בחיילים, שעל בטן מלאה הפכו נרפים וחצופים אף יותר.
תורג'מן היה צורח עליהם, ואני כבר הייתי מחשב בראש כמה דקות
נשארו לי עד שאראה את דניאלה. כך נמשכו המלאכות השונות
בעצלתיים אל תוך אחר-הצוהריים, עד שבערך בשעה ארבע, היה מעודה
מתייצב בבגדי-ספורט בפתח משרדו, וצועק: "כולם למגרש".
משחקי-הכדורגל היו סוערים והיו מסתיימים כמעט תמיד בניצחונות
מוחצים שלנו - תוצאה שלא הפתיעה אף-אחד, בהתחשב בכך שמעודה היה
נוטל על עצמו, בנוסף לתפקידו כמאמן-שחקן בקבוצה שלנו, גם את
תפקיד השופט וגם את קביעת ההרכב של הקבוצה היריבה.
אחרי המשחק והמקלחת, היינו רשאים לפנות לדרכנו, איש-איש על פי
דרגתו ומעמדו בחיים: מעודה אל הרכב הצבאי בדרכו הביתה, החיילים
- לשמירה ולתורנות-מטבח, ותורג'מן ואני, אם לא שובצנו באותו
ערב לתפקיד סמל תורן או מפקד כיתת-כוננות - אל הטרמפיאדה.
תורג'מן לבית-הוריו, ואני אל דניאלה.
עד הצומת של הקיבוץ שלה הייתי מגיע בטרמפ, עניין של עשר דקות
נסיעה מהבסיס. אבל שם, בצומת, הייתי צריך לחכות לרכב שייכנס
לקיבוץ עצמו. לפעמים הייתי ממתין, אבל בדרך כלל לא הייתה לי
סבלנות - הייתי תולה את הנשק על הצוואר ורץ דרך השדות, נושם
בכבדות ורומס חרציות וסביונים בנעליים הגבוהות שלי. עד החדר
שלה, שהייתי מגיע אליו מתנשף ומיוזע, והולך ישר למקלחת, ואז
הייתי נכנס אל בין הסדינים הקרירים ומחכה לדניאלה שתחזור
מהעבודה שלה בבית-תינוקות.
היה לה ריח של דשא קצוץ ושל ממטרות בקיץ ושל זיעה ושל חלב חמוץ
ושל שמפו "בת-אורן", ואף פעם לא התקלחתי אחרי שהיינו שוכבים,
אפילו שהיא הייתה אומרת לי: איך אתה יכול בחום הזה, כי רציתי
שהריח שלה יישאר עלי כל הלילה וגם למחרת בבסיס.

יום אחד סיפרה לנו טלי, הפקידה הבלונדינית של מפקד-הבסיס,
שתורג'מן היה מאוהב בה, שמעודה מתחתן. ולא סתם שהוא מתחתן, אלא
שהחתונה תיערך בחדר-האוכל בבסיס, מייד לאחר חג השבועות.
בהתחלה, פירטה טלי, התנגד מפקד-הבסיס לרעיון, מתוך חשש שהדבר
יהווה תקדים, וגם יעורר רכילויות מרושעות שמעודה מקבל
טובות-הנאה, אבל אחרי שמעודה הפציר בו שוב ושוב, והבטיח שהוא
ישלם מכיסו את כל ההוצאות - נעתר לו המפקד. ככלות הכול, הוא
הסביר, מעודה משרת בבסיס הזה כל-כך הרבה שנים ובמסירות אין-קץ,
שאם יש אדם אחד בעולם כולו, שראוי לחרוג למענו מן הנהלים - הרי
זה הוא.
תורג'מן אמר שיש לנו מזל שטלי פותחת את האוזניים שלה, אחרת
בכלל לא היינו יודעים מה מתרחש מתחת לאף שלנו, אבל אני, שראשי
לא היה שם, אמרתי לו שמצדי יכול מעודה להתחתן על הירח, ושיותר
טוב שטלי הרכלנית, במקום לפתוח כל הזמן את האוזניים, תפתח
סוף-סוף את הרגליים, ותגאל את תורג'מן מבתוליו.
תורג'מן, ששנא דיבורים גסים, הסב את פניו ממני ואמר שהוא לא
יודע מה קורה לי, אבל מאז שהתחלתי לנסוע בלילות לקיבוצניקית
הזאת כבר אי אפשר לדבר איתי על שום דבר.
בינתיים הגיע פסח, ומן הפרדסים שמסביב עלה ניחוח פריחת-ההדרים
ואפף את הבסיס כולו בענן-בושם סמיך ומרוכז כל כך, עד שאפילו
הקשוחים שבאפסנאים היו מסתגרים בלילות בחדריהם וכותבים
שירי-אהבה קורעי-לב. ודווקא אז החלו לבצבץ הסימנים הראשונים
לכך ששגרת-ימינו עומדת להשתנות לרעה.
בהתחלה היו אלה דברים פעוטים; משחקי-הכדורגל קוצרו,
לוח-הפעילות השבועי התמלא במטלות חדשות, וטון דיבורו של מעודה
הפך קצר-רוח ונשזרה בו נימה של לגלוג. תורג'מן ניתח כל שינוי
ביסודיות, והביע חששות גוברים מהרעות שצופן בחובו העתיד, ואילו
אני ביטלתי את דבריו, ואמרתי שזה בסך-הכל טבעי שאנשים יהיו
מתוחים לפני החתונה שלהם, ושאני בטוח, שמייד לאחר החתונה
הארורה הזאת הוא יירגע, והכל ישוב לקדמותו. ומבחינתי, כל זמן
שמרשים לי לצאת בכל ערב ולנסוע אל דניאלה, יכול מעודה לדבר או
לשתוק באיזה טון שרק מתחשק לו.
אבל ככל שחלפו הימים, הוכיחה המציאות שדאגותיו של תורג'מן לא
היו מופרכות. כבר לא הותר לנו להיכנס למשרדו של מעודה ללא
רשות, ובודאי שלא להשתרע על הכורסאות שלו ולקרוא עיתונים. לא
אחת נענשנו בריתוק לבסיס על עבירות של מה-בכך. משחקי-הכדורגל
בוטלו כמעט לחלוטין, וכשהתקיימו, נערכו ללא חשק וללא חדווה,
כמו טקס שנכפה על המשתתפים. אפילו בוסקילה - שהיה מחוסן
מביקורת, כל זמן שהצ'יפס היה פריך וסלט-הירקות טרי וחתוך דק -
חטף יום אחד צעקות איומות, בטענה שלסלט החצילים יש טעם לוואי
של אבקת-כביסה. ולא עזרו לו שבועותיו, שנלחשו בעיניים דומעות,
שהוא אפילו לא יודע איך נראית אבקת-כביסה.
שבוע לפני מועד החתונה קרא לנו מעודה להיכנס למשרדו ובפנים
חתומות הגיש לנו מעטפות מוארכות. החזקנו את המעטפות בידיים,
הסתכלנו אחד על השני, ולא ידענו אם אנחנו צריכים לפתוח אותן
במקום, אבל מעודה שחרר אותנו מלבטינו: "זה הזמנות לחתונה שלי.
כאן בבסיס, ביום שלישי הבא. אני מצפה לראות אתכם", ועל פניו
התפשט חיוך שהייתה בו שמינית של מבוכה.

ביום החתונה עצמו לא הגיע מעודה לבסיס, אבל אנחנו ניהלנו
סדר-יום רגיל, מחשש שהוא עוד עלול להפתיע אותנו ולהופיע פתאום
בכל זאת. תורג'מן הביא אתו בגדים חגיגיים בשקית, ואמר שאין טעם
לנסוע הביתה ולחזור אחרי שעתיים, אבל אני לא העליתי על דעתי
לוותר על הנסיעה לדניאלה, והבטחתי לו שאחזור בזמן לחופה ואולי
אפילו אצליח לשכנע את דניאלה לבוא אתי.
"אל תאחר", התרה בי תורג'מן, "נראה לי שזה חשוב לו".

באותו ערב דניאלה אמרה שהיא רוצה לקחת אותי למקום מיוחד, מקום
שהוא רק שלה, שעוד לא לקחה לשם אף אחד.
היא הוליכה אותי אל קצה הקיבוץ, שם, מאחורי הצריפים של
המתנדבים, עמד, מבודד מעט, "בית-הבנים" - חדר-הנצחה לבני
הקיבוץ שנפלו במלחמות. בהתחלה חשבתי שהיא רוצה להראות לי
תמונות של חברים שלה שנהרגו, אבל היא נטלה את ידי בידה והובילה
אותי, דרך פתח צר בגדר החיה, אל צדו האחורי של חדר-ההנצחה, שם
הייתה חלקת-דשא לא גדולה, מוקפת בשיחי הרדוף.
אף אחד לא כיסח את הדשא הזה והוא צמח פרא.
ישבנו קצת מחובקים ושתקנו, ואז היא התחילה להפשיט אותי. שאלתי
אותה אם היא בטוחה שזה מקום טוב, והיא אמרה: "אל תדאג, אף אחד
לא בא לכאן". אחר כך היא פשטה גם את בגדיה.
היה תחילת הקיץ, הבוגנוויליות בערו בסגול באור החיוור של הירח,
והעיניים השחורות של דניאלה נצצו בחושך. היא הדפה אותי בעדינות
אל הדשא וטיפסה עלי. הגוף שלה היה חלק וחם, באוויר עמד הריח
המתוק של ההרדופים, ומהצריף של המתנדבים שמענו את הרדיו, רחוק
כמו מקצה-העולם, מנגן את השיר השקט ההוא של סיימון וגרפונקל עם
הפטרוזיליה והטימין והרוזמרין, והרגשתי את הדשא בגב, כמו
צמר-גפן רך.

למחרת בבוקר אמר לי תורג'מן שאני אידיוט שלא באתי לחתונה,
ושמעודה חיפש אותי.
אמרתי לו שהוא סתם עושה עניין. הרי מאות אורחים היו בחתונה
הזאת, ולא מתקבל על הדעת שדווקא אני הייתי חסר למישהו.
"שלוש פעמים הוא שאל אותי עליך", אמר תורג'מן ועיניו מודאגות.
כמה ימים אחר-כך חזר מעודה מירח-הדבש שלו באילת. הוא באמת נראה
רגוע יותר, והתקוות שלנו, שהכל ישוב להיות כשהיה, שוב קמו
לתחייה. את ההיעדרות שלי מהחתונה שלו הוא לא הזכיר אפילו ברמז,
ואני הודעתי לתורג'מן ששוב הוכח שבגלגול הקודם הוא היה פולניה
זקנה והיסטרית.
כעבור שבוע הגיע צו-ההעברה שלי.
טקס הגירוש מגן-העדן היה קצר ונעדר חגיגיות. רוני כהן, השליש,
הסביר לי שאני פשוט לא נחוץ יותר בתפקידי הנוכחי, אז מעבירים
אותי ליחידה אחרת, איפה שיעמדו בפני אתגרים חדשים. זה הכול.
מעודה לא אמר לי מילה.
הבסיס החדש היה ליד ירושלים. המפקד שלי היה טיפוס מרושע עם
שפתיים דקות. לא היו שם משחקי-כדורגל, לא היו פרדסים, לא היה
תורג'מן ולא היו שניצלים בחדר-אוכל, רק גולש שמנוני וקשה
ופילה-דג עם אורז יבש. לא יכולתי לנסוע לדניאלה באמצע השבוע.
בערבים הייתה הרוח נוהמת כמשוגעת, ואני הייתי מסתובב שעות עם
ידיים בכיסים ובועט בפחיות קוקה-קולה ריקות.
אחרי פחות מחודש היא עזבה אותי, ומייד אחר-כך שמעתי שיש לה כבר
מישהו חדש. בלילות הייתי שוכב ער וחושב לאיפה היא לוקחת אותו
ומה שהיא עושה לו.

שש שנים אחר-כך הייתי צריך להיות בנתניה לפגישה בענייני-עבודה.
היה יום חמסין קשה והגעתי לפנות-ערב, הרבה לפני הזמן שנקבע
לפגישה. התיישבתי בבית-קפה, בשולחן על המדרכה, לשתות משהו קר
ולהעביר את הזמן. פתאום, במרחק כמה שולחנות ממני, ראיתי את
מעודה.
הוא ישב עם אשתו ועם שני ילדים קטנים - נמוכים, שמנמנים
ומתולתלים. הם שתו מילקשיק שוקולד, והילדים התרוצצו סביב
השולחן וליקקו גלידה צהובה בטעם בננה מגביעים בצורת קונוס. בכל
כמה רגעים היה מעודה מסמן באצבעו לילדים להתקרב אליו, נוזף בהם
בחיבה, ומנגב בקפדנות וביסודיות את פיותיהם מהגלידה. הסתכלתי
עליו, איך שהוא רציני עם הילדים, ואיך הם עומדים בצייתנות
ותולים בו עיניים מעריצות בזמן שהוא מנגב את הפיות החמודים
שלהם.
רציתי ללכת אליו, ללחוץ לו את היד, ולהגיד לו שאני מצטער שלא
באתי לחתונה שלו. שעכשיו אני יודע שלא עושים דברים כאלה, פשוט
לא עושים דברים כאלה. וגם רציתי להגיד לו, שהימים שהייתי תחת
פיקודו, בבית-ליד, היו הימים הכי מאושרים שלי בצבא והכי
מאושרים שלי בכלל.
כבר החלטתי לגשת ולהגיד לו את כל הדברים האלה, אבל רציתי למתוח
עוד קצת את הרגע ולהמשיך להסתכל עליו ועל המשפחה שלו, ובינתיים
האור הלך והתמעט, החום התפוגג קצת ורוח טובה באה מהים. נשענתי
אחורה על הכסא פלסטיק, והרגשתי בגב, כמו צמר-גפן רך.