New Stage - Go To Main Page

מנו רפופורט
/
קוברים את האתיופי

                               
נס. פשוט נס. אין שום דרך אחרת להסביר איך מחבל עם עשרים קילו
חומר נפץ מתפוצץ בתוך אוטובוס סגור, וכל העסק נגמר עם שני
הרוגים בלבד.
בדרך כלל קו-האוטובוס הזה עמוס נוסעים בשבע וחצי בבוקר - אנשים
נוסעים לעבודה, חיילים חוזרים לבסיס - והנה, דווקא בבוקר הזה,
בקושי עשרה אנשים היו על האוטובוס. אז איך אתה מסביר דבר כזה?
מה, בא איזה וירוס של קיץ וכולם נשארו חולים בבית? או שהאנשים
התעשרו בלילה וקנו בבוקר מכוניות פרטיות? נס. פשוט נס.
והמחבל, מה הפריע לו לעמוד באמצע האוטובוס ולהפעיל את המטען?
במקום זה הוא הולך ומתפוצץ לו בסוף האוטובוס, ועוד ליד חלון
פתוח. וככה, במקום שכל עשרת הנוסעים באוטובוס יתפזרו לרסיסים,
אז שנים בלבד נהרגים, וכל השאר רק נפצעים, רובם קל. אז מה זה
אם לא נס?
נהרגה שם נועה, קיבוצניקית מתוקה בת שש-עשרה, שנסעה להשתתף
באיזה סמינר על חמלה אנושית בעולם תחרותי, וגם אתיופי בן שבעים
שנסע לבקר חבר שלו ששכב בבית-חולים. האתיופי, היה לו שם מסובך
שאף אחד לא יכול לבטא, אלא אם כן הוא אתיופי בעצמו. שם שהצליל
שלו מזכיר אבקה שעשויה משורשים של עץ שגדל רק באפריקה,
ושממיסים אותה בקצת מים, ושותים את זה כדי לשפר את כוח-הגברא,
או למנוע נשירת שיער. בגלל שאף אחד לא הצליח לבטא את השם הזה,
נתנו לו במשרד הפנים שם עברי חדש ויפה: יצחק בן אברהם. שזה גם
קל לביטוי, וגם קל לזכור, וגם תנכי, שזה מצוין בשביל אתיופים.
האתיופי היה חשוך-ילדים, אשתו נפטרה עוד באתיופיה, והוא עלה
לארץ עם משפחת בנו של אחיו. האח עצמו נפטר גם הוא. בהתחלה,
התגוררה כל המשפחה ביחד, אולם מספר שבועות לאחר העלייה ארצה,
פרץ סכסוך משפחתי, האתיופי עבר להתגורר בגפו, ונותק הקשר בינו
לבין משפחת בן-האח.
את נועה זיהו מייד. הוריה שמעו על הפיגוע ברדיו ומיהרו אל
בית-החולים. שם כבר המתינה להם הבשורה. את האתיופי לקח יומיים
לזהות. בהתחלה לא הרגיש איש בחסרונו, ורק לאחר שכלי-התקשורת
פנו מספר פעמים לעזרת הציבור, ופרסמו שעל פי כל הסימנים ההרוג
הינו גבר מבוגר ממוצא אתיופי, התעורר חשדו של אחד השכנים.



בבית-הקברות של הקיבוץ, השוכן על גבעה קטנה, שוררת תמיד קרירות
נעימה. סלעים, ערוגות פרחים קטנות, צל ברושים ואורנים, ואפילו
ביום קיץ לוהט מנשבת כאן רוח קלה. כשהביאו את גופתה הקטנה של
נועה, עלתה מן הקהל נהמה כבושה של צער וכאב. כבוד השר ביקש
להספיד, המילים כבר ערוכות על לשונו: אנו עומדים המומים,
בני-עוולה, האדמה הספוגה בדם ילדינו, אין עם הנסוג מחפירות
חייו, ידנו מושטת לשלום. אבל מרכז-המשק לקח אותו הצדה, וביקש
ממנו בעדינות לוותר. אצלם נהוג אחרת, הסביר, אין להם צורך
במילים הגדולות. הם מבקשים להיפרד מנועה שלהם במילים אישיות,
פרטיות, מפי אנשים שהכירו אותה מינקות. ושכבוד השר לא ייפגע
בבקשה, הם מאוד מעריכים את העובדה שהתפנה מעיסוקיו הרבים ובא
להשתתף באבלם. באמת, מאוד מעריכים. אבל אצלם נהוג אחרת. מה
השאלה, אמר כבוד השר, בודאי שהוא מבין, ובודאי שאינו נעלב.
ואין צורך להתנצל, הרי לא בשביל לשאת נאומים הוא בא.
מנהלת בית-הספר האזורי הספידה, ואחריה נשא דברים חבר של האב,
רכז-תרבות החוטא גם בכתיבת שירים. אמרו מה שאומרים. פרח שנקטף,
חיים צעירים שנגדעו, הצחוק המתגלגל, העיניים הנבונות, הלב התם
והישר, כל התקוות, כל ההבטחות, כל החלומות, אהבתה לאנשים
ולפרחי-השדה, אמונתה ברוח-האדם, חיוכה יוסיף להאיר את דרכנו.
חברה לכיתה קראה שיר: עקבות רגליה היחפות במשעולים, הטל
המתנוצץ בשדות, החצב, השמש השוקעת, להקת עגורים בשמי הערב, גלי
הים, המתיקות שנסתלקה.
אף מילה לא נאמרה על שדיה הקטנים ועל פטמותיה. למרות שלא היה
בחור צעיר אחד בקיבוץ ובקיבוצים השכנים שלא חלם על פטמותיה
בלילות. עידו, שהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לפתוח, בידיים
רועדות, את חזייתה ולהצמיד שפתיים בוערות אל פטמותיה, נשנק
בבכי בזרועות חבריו וחברותיו. בעוד חודשיים הוא ילקק פטמות
אחרות. החיים נמשכים, ועלם-חמודות בן שבע-עשרה צריך ללקק משהו.

פטמותיה של נועה שאף עלם לא ילקק ואף תינוק לא ימצוץ, יורדות
אל הבור. מקהלת ילדות בלבן שרה שיר נוגה, מישהו מלווה בחליל.
בתחילת הסתיו יטמון אביה, באצבעות קשות, פקעות בתוך האדמה,
ובחורף כבר יפרחו רקפות סביב המצבה.



את האתיופי קברו שלושה ימים אחר-כך. קודם היו הבעיות בזיהוי,
אחר-כך היה צריך לאתר את קרובי המשפחה, ולשכנע את בן-האח -
שמאז הריב המשפחתי נשא בתוכו איזה עלבון עיקש - לחתום על
המסמכים הנחוצים. בסוף הכל הסתדר, בן-האח התרצה, וביום חמסין
לח התייצב קומץ המלווים בבית הקברות החדש שמחוץ לעיר.
האתיופי, מסתבר, היה איש קשה. בנוסף לבן-אחיו, הוא הספיק
להסתכסך עם מרבית מכריו, גם עם אלו מהמולדת הישנה, וגם עם
השכנים החדשים בארץ. נראה שהאתיופי הצליח לפגוע בבעלי-ריבו
באופן קשה כל-כך, עד שלמרות הנסיבות הטראגיות, שבהן נהוג,
כידוע, להתעלות מעל סכסוכים וחשבונות ישנים, החליטו רובם שלא
להשתתף בהלויה.
קומץ המלווים שבכל זאת הגיע, כלל את בן-האח, שהגיע עם אשתו
ושניים מבניהם הבוגרים, החבר שאותו נסע האתיופי לבקר
ביום-הפיגוע, אשר שוחרר מבית-החולים לרגל ההלוויה והתייצב
מלווה בבתו ובחתנו, עוד שלושה שכנים מבוגרים, וגם אסתר, אישה
כבת חמישים, בשמלה אפורה, שנשלחה מטעם מחלקת הקליטה בעירייה.
את הממשלה אמור היה לייצג סגן השר. אפשר לשאול מדוע להלוויה של
נועה נשלח שר, ולהלוויה של האתיופי רק סגן שר. קיפוח? אפליה?
גזענות? לא ולא. פשוט מאוד, הלוויות הרוגי הפיגועים היו רבות,
והממשלה הרי חייבת להיות מיוצגת בכולן, אחרת מה יאמרו? אמנם
מספר השרים אינו מועט, ועל כך ספגה בזמנו הממשלה ביקורת
ציבורית נוקבת, אך מספר ההלוויות רב אפילו ממספר השרים. ועוד
יש לזכור, שעל כתפי השרים רובצת האחריות להוסיף ולנהל את
ענייני-המדינה, ואין הם יכולים לבטל את כל זמנם בהתרוצצות
מהלוויה להלוויה, על כן הוחלט שגם סגני השרים ישאו בנטל. החלטה
סבירה לכל הדעות. סגן השר המסוים הזה הינו אדם חרוץ ונמרץ,
המצויד במכונית מתוצרת שבדיה, והוא מקבל עליו את המטלה החדשה
באהבה, ללא טענות וללא טרוניות. בכלל, אין זה ממנהגו להתאונן.
אין לחשוד בו בשום פנים, בסגן השר, שבשעה קשה זו הוא פועל
משיקולים זרים, ומחשב, למשל, איזה רווח פוליטי ניתן להפיק
מהשתתפות בהלוויה זו או אחרת, שהרי כעת נגזר עלינו לעמוד כאיש
אחד אל מול פני הסכנות ולזקור סנטר בגאון.
אלא שמאז שהוטל על סגן השר להשתתף בהלוויה של האתיופי ועד
שהתקיימה ההלוויה בפועל, אירע פיגוע נוסף, ונהרגו עוד שבעה
אנשים. וגם זה היה נס, פשוט נס, כי הפיצוץ אירע במרכז קניות
פופולארי, שבדרך כלל הומה קונים בשעות האלו, אלא שבאותו יום
אירע כאמור נס: אנשים רבים התעוררו בבוקר, פתחו את המקרר, גילו
שיש להם כבר כל מה שהם עשויים להזדקק לו, והחליטו לא לצאת
לקניות. וכך נמנע טבח המוני. נס. פשוט נס. בכל אופן, שבע
הלוויות בכל זאת היו, ועל סגן השר הוטל להשתתף באחת מהן. למרבה
הצער נפלה אי-הבנה ואף אחד לא שם לב שההלוויה החדשה נקבעה
בדיוק לאותה השעה שבה התקיימה ההלוויה של האתיופי. אז למרות
שסגן השר הוא אדם חרוץ ונמרץ, המצויד במכונית מתוצרת שבדיה,
הוא בכל זאת רק סגן שר, לא סופרמן, ואינו יכול לנכוח בשני
מקומות בעת ובעונה אחת. וגם השבדים הם רק בני-אדם.



אליהו לוי, איש החברה-קדישא, מזג לעצמו כוס מים קרים מבקבוק
גדול, וניגב את הזיעה  ממצחו. כבר שלוש הלוויות ניהל היום,
ואין רואים את הסוף. כי חוץ מהפיגועים, שהתרבו מאוד, מוסיפים
אנשים למות גם ממחלות, מזקנה, מתאונות-דרכים. עוד לא לגם מחצית
הכוס, והנה נכנס יחזקאל, עוזרו, והודיע: כבר מביאים את
האתיופי. אליהו גנח, הניח את הכוס על השולחן ויצא אל הרכב.
לאחר שסקר את החבורה המצומצמת בבית-הקברות, שאל אליהו אם יש
לנפטר צאצאים. בן-האח הודיע בפנים חתומות שאין צאצאים, וכי הוא
הינו בן המשפחה הקרוב ביותר. טוב, נאנח אליהו, אז אתה תגיד את
הקדיש. מניין יש לנו? חקר את יחזקאל. ביחד איתנו ועם הקברן זה
בדיוק, אמר יחזקאל, שהספיק למנות בזריזות את הגברים הנוכחים.
אליהו הוסיף ושאל אם לא אמור להגיע נציג כלשהו מן הממשלה,
והתלבט בקול רם אם כדאי להמתין עוד כמה רגעים להופעתו של נציג
כזה. היות ששאלתו לא הופנתה לאדם מסוים, ונשארה תלויה באויר,
פסעה אסתר צעד קטן קדימה, ואמרה שהיא חושבת שאירעה איזו תקלה
וסגן השר לא יגיע, אבל היא עצמה מייצגת את העירייה, וליתר דיוק
את מחלקת-הקליטה, שטיפלה בנפטר. אליהו הנמיך את קולו ושאל אותה
אם הכירה אישית את הנפטר ואם תוכל להגיד כמה מילים לזכרו. אסתר
אמרה, אף היא בהנמכת קול, שאמנם לא הכירה את הנפטר באופן אישי,
אבל לפני שבאה קראה בעיון את התיק שלו במחלקת-הקליטה, ואם צריך
תוכל לומר משהו לזכרו. צריך, צריך, מלמל אליהו, אחרת זה לא
מכובד, בכל זאת נהרג בפיגוע. אסתר הנהנה בהסכמה, והידקה את זר
הגרברות העטוף בנייר עיתון אל חזה.
אמנם יכולה הייתה לקנות זר יקר ומכובד יותר בחנות-הפרחים
ולהגיש את הקבלה לגזברות העירייה, ואף התכוונה לנהוג כך, אלא
שבזמן שהתכוננה להלוויה, לאחר שהתרחצה ולבשה את שמלתה הטובה
ביותר, הציצה לרגע דרך חרכי התריס אל החצר הקטנה והמטופחת שלה,
מקור גאוותה, ועיניה נפלו על פרחי הגרברה הוורודים והזקופים,
הצומחים בצמוד למרפסת. לפתע ידעה שהאתיופי הזקן הזה, שאת שמו
המקורי לא הצליחה לבטא והוא נראה לה כמו שגיאת כתיב, יקבל את
הגרברות היפות שלה.
מצויידת במזמרה, יצאה אל הגינה וקטפה בזהירות את שש הגרברות
היפות ביותר. כן-כן, מילמלה לעצמה, האתיופי יקבל פרחים אמיתיים
מהגינה שלה. וגם הגרברות עצמן, אין להן על מה להלין - לסוף
מכובד מזה, לא יכלו לייחל.
בבית-הקברות החדש שרר חום כבד. אמנם נטעו עצים, אבל העצים עוד
צעירים, ויחלפו עוד  שנים לא מעטות עד שיעניקו צל של ממש. בשמש
הקופחת נשאו ארבעה גברים אתיופיים את האלונקה, ואסתר החישה את
צעדיה ונצמדה אל אשתו של בן-האח. היא שאלה אותה לשמו המקורי של
הנפטר. זה יהיה נאה יותר, חשבה, אם תזכיר בהספד גם את השם
המקורי. האישה האתיופית, מבטה אטום, פלטה כמה הברות לא ברורות.
אסתר ביקשה ממנה לחזור לאט יותר. שוב נשמעו ההברות המשונות,
ואסתר הודתה באדיבות לאישה ונאנחה לעצמה. אין מה לעשות, יש
שמות כמו נועה, שמעלים בדמיון אגל של טל, ויש שמות שנשמעים כמו
חרחור של ברז בלי מים, או כמו שם של אבקה שטוחנים משורשים של
עץ שגדל רק באפריקה. שיהיה יצחק בן אברהם.
בזמן שנאמרו פרקי התהילים, השפילה אסתר את עיניה, מנסה להתרכז
ולנסח לעצמה את המשפטים הספורים שתאמר בעוד כמה רגעים. אליהו
הציץ בגניבה בשעונו, ממשיך לירות תהילים בקצב מהיר. יצחק?
יצחק. בן אברהם? אברהם זה שם אביו? שיהיה בן אברהם. ועוד רגע
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ובכל הזמן הזה, רואה אסתר
שרגלו הימנית של בן-האח בוטשת בכוח באדמה היבשה. בבית-קברות
אחר, מרים סגן השר את קולו ומזהיר את אויבינו לבל ישגו
באשליות: לא יגרשו אותנו מאדמתנו. לעולם לא. אליהו כבר באל מלא
רחמים, כזהר הרקיע, הוא מיבב, והנעל השחורה של בן-האח שוב ושוב
מכה, בתנועות קצובות, באותה נקודה בדיוק, עד שנוצר במקום מעין
מכתש. בחורף תיקווה שם שלולית קטנה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/11/02 16:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מנו רפופורט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה