היא לא ידעה מה לעשות, היא בכתה, היא ידעה שאין מלאכים עם
חוטים כאלו מזהב שיצילו אותה, היא ידעה שלא יבוא איזה אביר על
סוס  כמו בכל משחקי המבוכים ודרקונים שאהבה לשחק עם הבנים,
וייקח אותה מהצרות שלה, היא ידעה שאפילו רון, הידיד הכי טוב
שלה בכל העולם לא יכול להציל אותה, להציל אותה מהפחד הכי גדול
שלה.
היא ידעה שהיא שונה מכולם, היא תמיד הייתה "מסומנת", פעם היא
חשבה שזה ממש רע להיות חלק מה"מסומנים", מאלו שתמיד יהיה להם
כזה פרומון מוזר כזה כמו שיש לדבורים מיוחמות, לפחות היא זכרה
משהו משיעורי טבע בכיתה ד, הפרומונים האלו שהופכים אותך לשונה,
אבל אז היא הבינה שיש לה כוח כי היו שם כלכך הרבה אנשים שאהבו
את הסימן הזה, ואמרו שהוא מיוחד וחמוד, לאט לאט היא התחילה
להאמין שאולי היא לא כלכך דחויה, ואולי "המסומנים" הם אלו
שבסופו של דבר נהיים ביל גייסט או ג'ק המרטש, לטוב לרע, לכסף
או עוני, היא חשבה שהיא מאלה שיזכרו אותה יום אחד.
לאט לאט כל השריטות האלו, התחילו להתשתגע, והיא תמיד הייתה
בורחת מהן, תמיד ששנאה את ה"סימן" היא פנתה לחברה או ידיד, ספר
או תוכנית טלויזיה אפילו אם זה היה זול כמו ריקי לייק, העיקר
שלא להיות לבד, תמיד שהיא חשבה שה"לא מסומנים" יבואו ויקחו את
החברים שלה היא התחברה לה עם עוד אנשים, תמיד אמרו עליה שהיא
חברותית מאוד, לא חשוב לאן היא תלך היא תמיד מצאה עוד חבר חדש
או חברה חדשה, היא תמיד שמרה על חיוך, היא אהבה את הזקנים שהיו
בבניין שלה, את הילדים הקטנים ששיחקו לה בין הרגליים ואת
החתולים היא אהבה יותר מכולם והייתה תמיד יורדת עם קוטג' באמצע
הלילה ומאכילה אותם, היחידים שהיא לא אהבה בבניין היו הערסים
המעצבנים שתמיד היו שמים מזרחית בכל השעות בכל יום, אותם היא
לא סבלה, אבל מתישהוא גם אותם היא למדה לסבול (בעזרת מקלוני
אוזניים ממש ארוכים, היא טענה שתמיד יש מספיק מוגלה באוזניים
כדי לנקות בזמן שהערסיאדה בפעולה), היא תמיד הקיפה את עצמה
בחומות כדי לא להתמודד עם עצמה.
ואז זה קרה, כל הפחדים כולם התחילו להשתולל, היא הרגישה שהיא
לא שייכת לכלום, איזה דמות מוזרה שהיא מן שילוב של דאריה,
צ'נדלר וכל דמות בי'צית שאפשר לתאר נכנסה לה לתוך הראש והיא
שלפה מן יציאות רעות כאלה, היא לא הכירה את עצמה , היא לא ידעה
יש בה את זה, לשנייה זה אפילו היה נחמד כי כולם אוהבים את
צ'נדלר, הוא המלך של היציאות הציניות, את הציניות היא רכשה
מיובל, החבר שלה לשעבר שידע איך לעקוץ בכל מצב, אבל הדמות הזו
יצאה מכלל שליטה והיא כבר לא ידעה מי היא ומה עשו עם ה"היא"
האמיתית, ואז היא התחילה לשנוא את עצמה שיש בה את כל הרוע הזה,
ולשנוא את עצמה על זה שלאנשים אכפת ממנה, ולשנוא את עצמה שהיא
תמיד נותנת מעצמה ולפעמים יותר מידי (ולא, היא לא שרמוטה),
והתחילה לשנוא את עצמה על כך שהיא כלכך שונאת את עצמה ולשנוא
את עצמה על זה שהוא שונאת את עצמה בגלל שהיא שונאת את עצמה וזה
לא נגמר והיא השתגעה והתחילה להתחרפן, היא לא ידעה מה לעשות כי
היא, האוייב הכי מסוכן של עצמה יצא משליטה ולא הייתה לה שום
דרך להתגונן, היא צרחה, השתוללה, בעטה בכל העציצים שהיו
באיזור, כמובן שהיא בדקה שאין שם קיפודים שמסתדרים שם כי
קיפודים הם חיה ממש חמודה, היא פנתה ימינה ושמאלה וקדימה
ואחורה ושכחה בכלל לאן היא הולכת,
ואז היא התכלה במראה והתחילה לבכות וניסתה לנפץ אותה, הוא זרקה
אבנים, חרטה בזכוכית, אבל הדמות המעיקה הזו עדיין נשארה שם,
היא לא ידעה איך להציל את עצמה מעצמה, האוייב הכי גדולה של
עצמה, ועד היום, אם תמצאו איזה מראה סדוקה, זה לא הערס השכונתי
שהחליט לשחק לכם במראה, וגם לא אישה שלא יודעת לנהוג (בעצם אלו
מילים נרדפות, לא?) שניסתה לחנות, כנראה שזו אותה נערה שמנסה
לברוח מעצנמה ועדיין לא הבינה שזה לא כלכך יילך, אז אל תפחדו,
ואל תקראו למשטרה, היא בסה"כ ילדה שהלכה לאיבוד.