רק בשל כבוד לפגועיה ובניה של אותה מדינה, אחסוך מכם את שמה.
ביום התשיעי לאסון כמעט אפסו הסיכויים. נשלחנו ע"י משרד החוץ
כאקט דיפלומאטי של רצון טוב. המורל היה ירוד והאוויר מלא בצחנת
מוות.
יום שישי 3:15 לפנות בוקר,יצאתי לטייל עם שנאוצר כבן ארבע,
בטרום פנסיה ושרות עתיר תועלת. שלא כהרגלו הממושמע, השתחרר
מהרצועה וזינק קדימה אל עבר תלולית עפר בינות לקירות טרומיים
שקרסו. מופתע רצתי אחריו, חששתי שיפגע, יותר משהאמנתי בנחיצותי
שם, קיוותי פשוט לשמור עליו,שיחידת ההצלה הבטיחה לתת לי לאמץ
אותו בגמר שירותו. נדהמתי לגלות שגילה חיים. חפר במרץ ויללות
התרגשות, חשף בינות לשברי יסודות רעועים ותלולית חול, רגל של
ילדה קטנה כבת עשר, נעולה בנעלי בובה ספוגות דם. אינני יודע אם
לקיתי בחוסר שפיות זמנית, או שמא העייפות ושעת הלילה המאוחרת
שגרמו לי לאחוז ברגל ולמשוך אותה בשיא כוחי, לא היה בכך שום
הגיון, גופה היה מקובע היטב, אמנם הצלחתי אפילו לשמוע את
אנחותיה, אבל שמץ סיכוי לא היה לחלץ אותה בדרך זו. ככה משכתי
כמטורף עד שהרגל נתלשה מהמפשעה והלאה כשחלקי מעי נוזלים ממנה.
השלכתי את הרגל בחזרה אל תלולית העפר והסתלקתי מהמקום, כילד
שעשה מעשה רע ובחר להתחבא מתחת לשמיכה. אינני יודע אם זעקות
הילדה נשמעו בעיקר ממצפוני המיוסר, אבל שמעתי אותן רודפות אחרי
גם מאה מטרים הרחוקים מאותה חורבה.