זו שליחות, זו שליחות, ז ו   ש ל י ח ו ת. כך הם אומרים לי שוב
ושוב, ואני רק מביט בהם במבט חלול ומנסה לדמיין איך הם היו
נראים עכשיו במקומי, אם להם היו נותרים רגשות, או מחשבות, או
בכלל משהו שלהם. ובתוך כל הפרצופים שחולפים על פניי אני מזהה
מדי פעם מישהו מוכר, אבל אפילו לקרוץ לו אינני יכול, שלא לדבר
על הושטת יד, ורק מקווה שהוא או היא מבחינים במשהו שונה
בעיניים ההן, משהו רוצה ומשתוקק לדבר ולגעת ולהיות.
פשוט להיות.

כי ברגע אחד הם מצפים ממך להחליט, ברגע אחד קצר שיכול לבוא גם
בזמן הכי לא נוח, עכשיו, כן או לא, תחליט, יש הרבה אחרים, יש
אפילו תור, נכון שהם בדרך כלל זקנים שאין להם הרבה מה להפסיד
אבל אתה, דווקא אתה יכול לשנות, זו שליחות, ש ל י ח ו ת.

ולפעמים חולפות כאן גם ילדות קטנות שמניחות נרות צבעוניים
ופרחים, פעם היתה ילדה שהניחה בובה ישנה ומסמורטטת, אבל ברגע
הפרידה ממנה נראה כאילו היא נפרדת ממשהו אחר, גדול הרבה יותר,
אבא או אמא או ילדות שלמה.

אין כאן מקום להירהורים; הם באים בגלים ולומדים להיאבק בהם,
אחד אחד, כמו צבא שבמבט ראשון נראה גדול ומאיים, אבל לאט לאט
אתה מגלה שחייל אחד איבד רגל, ולאחר יש מעצור בנשק, והשלישי
עיוור. וכך הירהור אחר הירהור, הם חולפים ומותירים אותך בדיוק
עם המחשבות הנכונות, המחשבות שלימדו אותך לחשוב, המחשבות שיעשו
אותך מאושר, אולי לא מיד, אבל בסופו של דבר.

והבדידות; היא לא קשה כפי שנדמה. קשה יותר היעדר היכולת, אבל
לבדידות יש חוקים משלה, ולפעמים כשעוברת משפחה גדולה נדמה לי
שבעיניה של האם או של אחד הילדים מופיעה בדידות גדולה הרבה
יותר מזו שאני מסוגל להרגיש. אבל אני שומע אותם מדברים, שומע
אותם תוהים בינם לבין עצמם, איך אפשר, כל הימים, כל הלילות,
כל-כך לבד, נורא.

הימים הראשונים חולפים, זהים כחול וצורבים כמוהו. אלו ימים של
געגועים וזיכרון, אבל גם של שיכחה, תחילתה של שיכחה שלא נגמרת
לעולם ורק דועכת ככל שהשנים עוברות. ועוד מעט שלוש, הם משתאים,
כיצד הוא זוכר, כשיום רודף יום רודף יום כמו גלגל בלי סוף, ורק
החידלון נראה בימים מסוימים מעט בהיר יותר.

אינני חושב על עצמי כלל. מילדות יועדתי לכאן ועתה אני ממלא את
ייעודי. ובתוכי תמיד ידעתי. ידעתי שיגיע הרגע להחליט, וידעתי
מה להגיד, גם אם אמות במקום ההוא, מול הגן, לזה אני מוכן,
לעמוד שם עד אשר יגיע היום ההוא, איש כבר אינו מאמין, אפילו
הם, כל כך הרבה שנים, מאות ואלפים, אולי הפעם, אולי בזכותי, הם
יביטו בי ויזכרו, ולא יוכלו לברוח מהידיעה. מקבצן ברחוב ועד
שועי עולם, הם לא יוכלו לשכוח, ובימים שלא יראו אותי במו עינהם
ישמעו ברדיו, או יראו תמונה בעיתון, או ישמעו בדרך אחרת. וכשלא
יוכלו יותר לסבול את הידיעה, שזו אשמתם; אזי יוכלו כל אותם בני
אנוש לשכוח את כל המחלוקות, להניח בצד את המלחמות והויכוחים
סרי הטעם, לחדול מהקטל והזילות בחיי האדם.

הסתיו שוב מגיע, ועץ הצפצפה משיר עליו בגן שממול. אני חושב: כל
כך הרבה מילים יש בעולם, וצריך לדעת לתפוס את אלה הנכונות
בדיוק בזמן הנכון. לעיתים כל כך רחוקות המילה הנכונה מוצאת את
דרכה אל שפתינו, לרוב שוכחים דווקא אותה, ונשארות רק המילים
הריקות שמסביב, מיותמות וחלולות, חיצים של מילים שפוגעים ולא
מרפים ומקלפים אותנו שכבה אחר שכבה, כמו עלים בשלכת.

               

השלום הגיע סוף סוף ואני מביט מסביב: חיוכים ואהבה בכל מקום.
והילדים צוחקים, הזוגות הולכים מחובקים בשבילים, בתי המסחר
פתוחים והומים ובכל פינה עולים קולות שיר.
ואני אינני עצוב, ואינני כועס, או מתוסכל.
רק לא מבין.
איך זה, שמכולם, דווקא אותי שכחו.