|
נכתב לאחר חזרה מן המשלחת לפולין
רחובות מלאים נשמות מעונות
חונקות את הטוהר ואת כל האהבות
פטריית רעל צומחת מתחת לגרדום
החביאו פת של לחם, התליין יבוא היום
שמע ישראל אבל הוא לא שומע
הרעב כה כבד, גם הלב גווע
אבא לא יחזור ואמא יותר לא תלך
נשארה רק עוד כותנת, אסור, אסור להתלכלך
והנה מלאך המוות עם אצבע אלוהים
והנה הארובה דרכה מוצאים קברי מלאכים
והוא מכוון חרמשו אל עבר פעוט שנעזב
בכיו יחד עם שריקת הקטר הם כמו וואגנר לאזניו
המלאכים נפלו אחד אחד, אלוהים הפסיד בקרב
כנראה גם גבו קרס תחת הקור והרעב
אולי הוא נחנק מן הגז, אולי אף נשרף כמו כולם
או אולי נס על נפשו מפני כל הרשע שבעולם |
|
|
הלכתי לכיכר
רבין, איפה
שרצחו את רבין,
עמדתי בנקודה
שרבין עמד בה
פעם אחרונה,
עברה בחורה עם
כלב, בדיוק
כשחשבתי כמה חבל
שלאה כבר לא
בחיים, זה גרם
לי לזיקפה.
שאלתי היא:
האם אני
נקרופיל?
זאופיל?
או סתם
נוסטלגי?
יוסי עמוס חזה,
בשאלה ליגאל
עמיר או לאחותו
הדס עמיר, תלוי
את מי שואלים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.