אני רוצה שתהיה לי חנות ספרים קטנה. אני אשב לי ליד הקופה
ואקרא ספר מעניין, אני אדבר עם הלקוחות ונדסקס את ההתפתחויות
האחרונות.
בעצם, כבר הרבה זמן לא סיימתי ספר, לא סימתי ספר מאז שהיא עזבה
אותי. יותר נחמד להתחיל ספר מלגמור אותו. התחלתי איזשהו ספר
שבוע שעבר, לא זוכר איזה.
אני זוכר את הרגע שבו עלה בי הרעיון לפתוח חנות ספרים, זה היה
בבית הקפה אחרי שהיא הלכה. באמצע הארוחה היא פתאום הביטה בי
במבט אדום של שנאה ואמרה: "די, אתה לא מקשיב לי, אני לא יכולה
יותר. להתראות, תלך לעזה, אתה והחלומות הטיפשיים שלך, אנחנו
גמרנו."
היא קמה, לקחה את התיק שלה ושמה שטר של מאה על השולחן.
"אתה מוזמן להישאר כאן ולהנות משארית הארוחה, על חשבוני" היא
אמרה והלכה לה. לא ידעתי מה לעשות אז נשארתי ליד השולחן כאילו
כלום לא קרה.
בחנות הספרים שלי יהיו ספרים מכל המינים. הם לא יהיו מסודרים
לפי שמות סופרים או משהו, הם לא יהיו בסדר הגיוני בכלל. קורא
ישוטט בחנות וימצא לו ספר שהוא אוהב, לא את הספר שהוא חיפש אלא
ספר שחיפש אותו. כולם יצאו מהחנות שלי עם חיוך על הפנים, אפילו
אני, אפילו היא.
מדי פעם אני מתגעגע אליה, לחום היד שלה כשהחזיקה לי את היד
בפעם הראשונה. אני יכול לראות אותה באה יום אחד לחנות ספרים
שלי לחפש איזשהו ספר. אני אשאל אותה אם היא צריכה עזרה, היא
תביט בי במבט החום שלה ותגיד שלא. אבל כמה דקות אחר כך היא
תגיע לקופה ותשאל: "אולי אתה בכל זאת יכול לעזור לי?", אני
אגיד:" בטח שאני יכול". ברגע הזה העינים שלי ימצאו את העינים
שלה ואני אשכח את כל מה שמסביבי, את כל הספרים האלה, ואבלע
בעינים החומות האלה שיביטו בי, כמו פעם, במבט עמוק של אהבה. |