השירים שלי הורגים אותי
המחשבות שלי הורגות אותי
למה אני אומרת שזאת תקופה?
זה הגורל שלי.
נולדתי להיות עצובה, נולדתי לחשוב יותר מידי.
המחשבות שלי מובילות אותי לאובדנות ומובילות אותי להבנה שמונעת
אובדנות.
החיים הם רק משחק, וחכם מי שאמר שהעולם במה וכולנו שחקנים.
באנו לפה כהתחלת המשחק וכחלק מהמשחק של מישהו אחר, של ההורים
שלנו.
עכשיו אנחנו משחקים עד שתגמר לנו תקופת המשחק ואז נמות.
בנתיים בזמן שאנחנו משחקים אנחנו צריכים לנסות להפוך את הזמן
עד סוף המשחק לטוב ביותר- למרות שאנחנו לא יודעים מתי או איך
המשחק ייגמר.
זה רק לא ברור לי למה אנחנו מנסים למשוך את המשחק שיהיה
ארוך..במילא הוא ייגמר והכל יישכח.
זה מן אינסטינקט..לנסות להיות בריאים ולחיות חיים ארוכים. ורק
אני לא מבינה מה זה משנה אם במילא בסוף מתים.
כל דרך שבה ננסה לשחק, תהיה הדרך הלא נכונה. כל בחירה שאנו
עושים היא טעות. הרי לא משנה מה נעשה תמיד נפגע, תמיד יקרה
משהו רע, תמיד נהיה עצובים מתישהו. אז למה למנוע את זה?
באנו לחיים האלה כדי לסבול..לא משנה מה נעשה..
יש הרבה יותר רגעים של חוסר שמחה או עצב מאשר רגעים של
אושר...
אושר זאת רק מילה- אין באמת כזאת הרגשה..
קחו רגע שבו אתם מאושרים, תתעמקו ותחשבו, תמיד תמצאו משהו שהוא
לא בסדר... משהו שמפריע...
וזאת הבעיה שלי למעשה, שאני חושבת יותר מידי, אני תמיד חושבת.
והמשאלה הכי הכי כמוסה שלי היא להיות טיפשה, לא לחשוב בכלל-
אבל אני לא יכולה. נגזר עליי משחק קשה במיוחד.
אף אחד לא יכול להבין אותי, כי גם אני לא מבינה, אני גם לא
מבינה למה תמיד אני מנסה להבין הכל ועד הסוף, מהפרט הכי קטן
להכי גדול. להתעמק בכל שטות.. לחוות כל דבר, אני לא יכולה פשוט
להקשיב
מבלי לנסות להעביר את זה על בשרי.
מוזיקה מחלחלת לי לנשמה ומשתקת אותה... מוזיקה טובה באמת.
מבט על הים יכול לגרום לברכיים שלי לרעוד ולדמעות לרדת, הים כל
כך מפחיד וגדול והעוצמה שלו מעבירה בי גלים של אימה.
אהבה זאת תחושה לא אמיתית מבחינתי. הכל אשלייה, הכל בגדר
חיפוש. הכל למען עצמך. אף אחד לא אוהב באמת. היחידים שבאמת
אנו אוהבים זה את עצמנו. כי לאהוב זה בלי תנאים וזה ה-כ-ל למען
האדם שאוהבים... ואדם כל כך נאמן רק כלפי עצמו.
האביב זו רק עונה שנוצרה כדי שיהיה למה להתגעגע בחורף... אז
למה אני כל כך אוהבת את החורף?
כל החיים האלה הם תקופה שאני מחכה שתגמר לי. מנסה להעביר אותה
עם כמה שפחות כאב.
אבל הכאב כל כך מלא השראה שאני כבר באמת לא יודעת...
אני רוצה ליצור... ורק הפחד והכאב הם הדברים שמניעים אותי...
בלעדיהם הייתי טיפשה, ריקנית, ומאושרת... אבל חסרת השראה
מה עדיף?
מבולבלת... אין סיום... ואין מחשבה... הכל חוזר על עצמו...
מתגלגל מאליו..זה כבר חסר עניין ואף פעם לא מאבד מעוצמת
התחושה...
עדיף לסיים כאן עד לכאב (השראה) הבא. |
