הוא בהה בעיניים שלה. הוא ניסה למצוא את האישונים שלה, והתייאש
מהר מאוד. העיניים שלה היו יותר שחורות מהלילה שעטף את שניהם.
הפנס היחיד שהאיר את הפנים האטומות שלה נכבה. חושך.
מייקל נבהל, הלב שלו התחיל לפעום בקצב מטורף. הוא הכיר את
הסיפורים, בחורים כמוהו מנסים את מזלם עם בחורות כמוה ובבוקר
מוצאים את עצמם שוכבים בתעלת ביוב בדרום תל אביב כשהריאות שלהם
מלאות בדם שלהם עצמם.
הפנס התחיל להבהב, נחוש בדעתו לנצח גם את המשבר הזה. כנראה
שהיה לו מזל הפעם, הוא הצליח להידלק ושוב אורו הקלוש האיר את
הספסל של מייקל ושלה.

"את יודעת" הוא התחיל להגיד כשהוא ראה שהיא לא זזה בכלל בחושך
הנורא, ושלא נשקפת לו כל סכנה מיידית, "אומרים שכשפנסים
מהבהבים זה אומר שיש רוח בסביבה". והרוח הזאת גם כן מתפעלת
מיופייה האגדי, הוא חשב לעצמו בלי קול וחייך.
העיניים שלה עדיין היו מופנות לשמיים, בוהות בירח המלא שהידר
אותם. היא כמעט ולא מצמצה, אפילו כשעבר מולה אותו זבוב מעצבן
שהטריד אותם מאז שניצח הפנס את החושך הנורא.
היה לה אף קטן ועדין, מהודר על ידי נזם באדום חזק שהדגיש את
עורה הבהיר. השפתיים שלה היו צבועות בשחור. מייקל לא חשב שזה
הולם אותה, הוא דמיין איך השפתיים שלה יראו כשהן נקיות
וטהורות.
הוא חייך. היא לא שמה לב.

הוא לא היה בטוח שהוא יצליח. יצליח לעבור את הלילה בשלום. היא
נראתה לו כמו אחת מהבנות האלה, אבל כבר אי אפשר לדעת, היא לא
ניסתה שום דבר. ומייקל היה חשדן מטיבעו. היא לא ניסתה להביא
אותו למקומות חשוכים מידי, מבודדים מדי. היא לא ניסתה לגרום לו
לאבד קשר עין עם הידיים שלה. היא פשוט שכבה ובהתה בירח.

הוא אף פעם לא פגש אחת מהבנות האלה באמת. אולי בעצם הוא כן,
אבל לא מודע לזה. הן היו זהירות כמעט כמו שהוא היה חשדן. מאז
שהשמועות התחילו מייקל לא הצליח להוציא מראשו את המחשבה שכל
לילה עלול להיות האחרון שלו. כל הבחורים מהסוג שלו כבר לא היו
בטוחים.

"אני לא מאמינה ברוחות רפאים". היא אמרה באדישות אחרי כמה
רגעים של שתיקה. מייקל אף פעם לא ממש הבין למה הן עושות את זה.
אולי הן חשבו שבחורים כמוהו לא ממש מועילים לחברה, אולי אפילו
מזיקים. אבל זאת לא אשמתו שהוא כזה. מעולם לא הייתה לו את
הבחירה. אבל היא לא הייתה כזאת. מייקל ראה את זה עכשיו. היא
הייתה בסדר גמור. אפילו יותר מבסדר, היא היתה יפהפיה.

"גם אני לא" הוא אמר והרים את היד שלו. הוא העביר שתי אצבעות
מיומנות על הלחי שלה. היא עצמה את העיניים, נותנת לתחושה
המופלאה למלא אותה. השפתיים שלה נפתחו כשהאצבעות שלו עברו
עליהן. הוא העיף מבט על השיער שלה, הוא היה פרוע, לא מטופח,
אבל הוא ליטף את הפנים שלה בצורה שרק הוסיפה לקסמה המשגע. היו
כמה תלתלים שחורים ופרועים שנפלו על הצוואר הלבן והמפתה שלה.
אוף, הצוואר שלה. הוא הוביל את האצבעות שלו לעבר הצוואר הנחשק.
היא השמיעה קולות שיכלו לרמוז על התענוג שהיא סופגת ממנו.

אז גם הלילה הוא ישרוד. מייקל הסתכל על הירח והודה לרוח הקודש
ששמרה, או לא, על החיים שלו לילה אחרי לילה. מאז שהוא הפך לאחד
מהבחורים האלה. אלה שכולם שונאים. אלה שלא הגיע להם שישנאו
אותם, לא יותר מכל אחד אחר לפחות. לא בגלל מה שהם. הבחורים
האלה שכל כמה לילות חייבים לצאת החוצה, לצאת ולהתפלל שהם לא
יפלו על אחת מהבחורות שהחליטו להפוך את העולם למה שלדעתן יהיה
מקום יותר טוב. הבחורים האלה ש-

הוא התכופף אליה. כבר הרבה זמן שהוא לא מצא אחת כל כך יפה. הוא
נתן לה נשיקה קטנה על הצוואר המהמם שלה. והוא אפילו די מחבב
אותה. הוא פתח את הפה ונעל עליה את השיניים. היא גנחה. הוא חשב
שאולי אפילו כדאי לו לשמור אותה לעצמו. היא הרימה את הידיים
והצמידה אותו אליה. מייקל שוב צחק. הוא צחק כמו בכל לילה שהוא
יוצא לצוד. הוא צחק כמו בכל פעם שהוא מוצא את הקורבן הבא. הוא
צחק בזמן שהוא תקע את הניבים שלו עמוק בתוך הוריד הפועם שלה.
הוא צחק בזמן שהוא שתה את הדם שלה עד טיפת החיים האחרונה
שנשארה בה. והוא המשיך לצחוק כשהוא חזר למרתף שלו, משאיר אחריו
עוד גופה חסרת חיים שהמשיכה לבהות בירח.