ברגע שהשעון צילצל הצטערתי על הרגע שכיוונתי אותו. אין לי כוח
לעוד יום כזה.
בזמן ציחצוח השיניים, קצת אחריי המחשבות הקבועות על העינויים
שאיזה חתול מסכן עבר בשביל שהמשחה באמת תלבין לי את השיניים,
חשבתי שאולי היום זה ישתפר.
אולי היום אני סוף סוף אצליח להשתלב.
בזמן ארוחת הבוקר כבר תיכננתי אסטרטגיה מדוייקת וטקטיקות
מפורשות.
היום אני חייבת להצליח.
בדרך באוטו כבר התחילו לי הפרפרים בבטן. אז אחריי העצירה להקאת
הבוקר (יופי, באמת שכחתי מה אכלתי אתמול בארוחת ערב..) כבר
הגעתי לגן.
ניגשתי למור ונועה ואמרתי להן: "בוקר טוב". משם, לפי התוכניות,
הכל היה אמור להסתדר בצורה אופטימלית. חבל שהן לא ידעו את
זה... וחבל שאני גיליתי את זה לפי מבט מתנשא והתעלמות מוחלטת.
שיט. פיספוס ראשון.
אחריי זה היה הריכוז, ושם באמת שלא היו לי יותר מדי הזדמנויות.
ברגע שהתיישבתי כולם התיישבו במרחק ממני. מעניין אם יש את
התמונה שלי במילון תחת ההגדרה "מנודה". אז העברתי את הריכוז
בכמה משחקים מטופשים.
אחר כך התחילה ההפסקה. זה היה הזמן האידיאלי לביצוע המבצעים
שתיכננתי.
אם אני אפספס את זה, אני יכולה כבר באותה מידה לחזור הבייתה.
התכנון שלי הלך ככה: הסבב יתבצע מפינת סיפור, לארגז החול,
למתקן השעשועים ומשם לספסלים. אם אני לא אנחול הצלחה באף מקום,
יהיה אפשר להכריז עליי רשמית ככישלון חברתי.
בפינת סיפור עינב, נועה ומור החליפו סודות, ואני באמת לא טיפוס
אמין במיוחד.
בארגז החול שמרית וזוהר בנו ארמון ובאמת יש משפט חכם שאומר "כל
המוסיף גורע", לא הבנתי בדיוק איך הן קישרו את זה. במתקן
השעשועים שיחקו הבנים במלחמה ובנות הן נחותות בעיקר והייתי כל
כך מדוכאת שלספסלים לא הגעתי...
את שארית היום העברתי בחוסר מצברוח גלוי. אני שונאת את החיים
שלי.
הכל המשיך באותה שיגרה מבאסת עד הפיזור הבייתה, וכשנשארתי לסדר
את הגן לא הצלחתי להזכיר לעצמי למה לעזאזל בחרתי להיות גננת. |