-"אין לי כוח."
-"למה?"
-"לכלום. לכולם."
-"מה זאת אומרת?"
-"סתם אין אנשים טובים בעולם. כולם צבועים.
כולם מגעילים.
כולם אינטרסנטים.
אני לא רוצה לחיות אחרי גיל 22."

ניסיתי להסביר לה.
בשביל מה לי לחיות אחרי זה? בשביל להיות כמו ההורים שלי? אני
רואה אותם ואני כל כך מרחם עליהם. החיים שלהם זה שגרה מסריחה.
לא רוצה כזה. מספיק רע לי עכשיו.
ועכשיו אני עוד צעיר, זה מה שהיא אומרת. שעכשיו אני אמור לחיות
את הרגע. לא לחשוב על העבר ולא על העתיד.

הרי לא בחרנו להוולד. אבל גם לא מכריחים אותנו לחיות...

שוב מנסה להסביר לה.
והיא אומרת לי על אנשים שהחיים שלהם יותר גרועים משלנו. אבל
אין קשר! אני יודע שהחיים שלי לא כל כך גרועים. אני פשוט בן
אדם כזה. לא שווה לי לחיות, אני עצלן מדי או מפונק מדי או רך
מדי. אני לא רוצה את החיים האלה. אז למה לחיות אותם?

לא רוצה להתאבד. כי ככה אני. תמיד מוכן להדפק בשביל לא לדפוק
אחרים. אם אני אתאבד אז ייצא שם רע לכל המשפחה שלי. על זה אני
חושב.
אתם קולטים?!
על זה אני חושב!!

אולי להדרס זה לא כזה נורא...