אנשים אנשים...

יש לי וידוי...

זה לא קל אבל החלטתי לתת לזה לצאת החוצה...

אז ככה...

עד לפני שלוש שנים ותשעה חודשים הייתי אחר, אחר ממובן
המחשבתי.
עד לפני שלוש שנים ותשעה חודשים, לא רציתי למות. לא חשבתי על
זה אפילו.
אולי אפילו האמנתי טיפה באלוהים. עד שקיבלתי את הבשורה...

בשלושה עשר בינואר, שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע הייתי אצל
הרופא... הוא ביקש ממני ללכת לצילום ראות... לא הבנתי למה...
הייתי קטן, כיתה ז'... לא גדול כלכך...
הלכתי לצילום... התוצאות חזרו מהר, יותר מדיי מהר, עם בשורות
בכלל לא טובות... לא משהו שאפשר לעבור עליו כאילו כלום...
אני וההורים שלי, חזרנו אל הרופא... עם הצילום...
הוא אמר שהוא רוצה לבדוק משהו בראות שלי... לא הבנתי למה אבל,
מה אכפת לי... הוא רופא, הוא יודע מה הוא עושה...
הוא לחץ על איזה משהו שם והסתכל על זה בצורה מאוד מאוד
מוזרה..
היה נראה כאילו הוא מת מפחד... או שמשהו אוכל אותו מבפנים...
בסוף הסתבר... שמשהו אוכל אותי מבפנים...

התגלה אצלי סרטן ראות. בשלב מתקדם.
מאז אני מבקר פעם בשבוע בהקרנות. וכל השטויות האלה. בינתיים זה
בסדר כזה... לא משהו שיהרוג אותי תוך יום-יומיים אולי חצי
שנה... עשר שנים... עדיין לא ברור.. ההקרנות עוזרות אבל
עדיין...
אני צריך להתמודד עם כאב עמוק יותר...
זה כואב... ואני צריך לסבול את הכאב הזה במשך שלוש וחצי שנים
כבר...
בגלל זה התחיל אצלי הרצון למות ומהר. אבל בלי כאב..
כי אם אני אמות מהסרטן, אני אמות עם כאב...
אז לא יהיה משנה אם אני אמות מכאב רגעי או מסרטן..
אני מעדיף כאב רגשי על כאב פיזי. מבפנים, אני כבר מת ממזמן,
מאותו יום, אני כבר לא שם.

אני מתמודד..

לאט..

ובשקט...