אתמול חלמתי על ברי

אני רצה במסלול אימונים עם נשק ביד וגיטרה חשמלית צהובה על
הגב. קופצת מעל ברזלים תוך כדי הריצה, מגיעה לקצה מסלול,
מסתובבת ויורה צרור יריות על מטרה רחוקה.
שולה, המורה לספורט, משבחת אותי על היכולות שלי לרוץ מהר
ולירות כל כך מדויק למרחוק....בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני
מרגישה את הכוח זורם לי בדם.
כשאני מגיעה לקצה המסלול, אני מסתובבת ומתכוונת לירות. בקצה
השני, במקום קרטון בצורת אדם, אני רואה את עירית מנענע דיסק
עומדת ומחזיקה מטרה. היא מחייכת. אני צועקת שאני לא יורה כי
אני עלולה לפגוע בה. שולה צועקת עלי לירות כבר, אני צורחת שאני
לא יורה. היא מזהירה אותי שאם אני לא יורה אני עפה משם והפעם
לתמיד.
היד רועדת לי ואני לא מצליחה לראות כלום. אני מכוונת את הקנה
גבוה, מעל הראש של עירית, ...ויורה. עירית נעלמת במהירות,
ובמקום שהיא עמדה לפני רגע נשארת רק המטרה... אם היא הייתה
נשארת הייתי פוגעת לה בדיוק באמצע הגוף. אני ממשיכה לרוץ.
מתחיל להיות לי חם.

לילה, אני מוצאת את עצמי בחדר עם קיר אחד הרוס. כל האבק מהריצה
נעלם, אני בכותונת בצבע לילך, על ספה מסתכלת על טלוויזיה שבורת
זכוכית שעדיין עובדת. ברי נשען אחורה על הרצפה,שוכב-יושב, נראה
חולה מאוד, אני מחזירה את הראש למסך הטלוויזיה.
המקום לא מוכר לי והחפצים מסביב לא מזכירים לי שום דבר. אני
מחזירה את המבט לברי, האור הכחול משווה לפניו מראה
סופני...יריות נשמעות מחוץ לבית, ומידיי פעם הבזקיי אורות
חותכים את השמים בצד של הקיר החשוף.
אני מתקרבת אליו, מעלה לו טיפה את החולצה. הוא לא מתנגד, לא
מאשר.
מסביב לטבור, בבטן, אני רואה חתכים איומים, דם קרוש ודם טרי.
פסים של אדמומיות ומשטחים שלמים בצבע כמעט לבן...העור חולה
מאוד....ברי נראה לא מרוכז.
אני נוגעת לו בחתך אדום, הוא משמיע קול חנוק של כאב, אני מסמנת
עיגול עם האצבע, בעדינות מסביב, ומרגישה את העור נרעד. הפנים
משתחררות. הוא נראה יותר טוב, אולי אפילו נהנה. ושוב, נגיעה
בחתכים- מבט מיוסר מצדו, העברת יד מרפרפת- שלווה על פנים. זה
נמשך כמה שעות, מידיי פעם נשבר עוד חלק בקיר, הרצפה מתחילה
להתפורר בקצה.
נשמע פיצוץ ברקע, הוא אומר "די". קם, מסדר את החולצה, ויוצא
בקושי דרך הקיר השבור. אני נשארת לשבת עם מבט אטום מול
הטלוויזיה הריקה.

שוב ריצה מטורפת במסלול אימונים, מסלול חדש, משתנה. המורה שלי
אומרת לי שאני משתפרת.
הריצה הופכת למשהו אישי, ארוטי כמעט...מלא תחושת חיים. אני
מרגישה איך חום הגוף עולה. לא מזיעה, עוקפת בקלות את כולם.

אני רואה את עצמי בכמה זוויות צילום, בזויות מקדימה אני עוצרת.
רואה אותי רצה מולי...אני מתנשפת, מרגישה את הכאבים בצד ולא
מוכנה להפסיק. מוציאה אישור על אנמיה מהכיס וזורקת אותו על
הדרך בחיוך. הגיטרה מתנדנדת מאחוריי, אני שומעת אותה נחבטת
בגופי- לא מרגישה.
אנחנו רצים הלוך חזור... בשניה אחת הופכת תחושת החיוניות
לעייפות נוראית, הגוף עומד להתרסק. מרחוק אני רואה אוטובוס של
אנשים שאני לא מכירה- אני יודעת שהם השכבה שלי, לא מזהה אף
אחד.
אני זורקת את הנשק בצד, ומתחילה לנגן בגיטרה תוך כדי ריצה...יש
בה רק שלשה מיתרים ובאמצע הצוואר חסר חלק, למרות חוסר ההיגיון
אני מנגנת מנגינה מופלאה.

הגוף בקושי זז והמפרקים כואבים אבל אני לא יכולה להפסיק.
אני ממשיכה לרוץ, הנשימה נעשית כמעט בלתי אפשרית... מאחורי
האוטובוס אני רואה את רקפת. אני אומרת לה שאני לא יכולה להמשיך
בזה יותר, היא אומרת לי שאני חייבת. אני אומרת שלא איכפת לי
ואני עוזבת. אני מבקשת שהיא תבוא איתי, היא אומרת שבסדר, אבל
מהר כי היא עדיין לא הספיקה לקחת את הנשק שלה.
אנחנו עוברות קטע רחוב צר, אני זורקת את הגיטרה על מרצפות
האבן. ברגע שהיא פוגעת ברצפה האבנים משתנות לחול רך ובסיס
האימונים לנוף מדברי. רקפת נעלמת. אני ממשיכה לרוץ ומסביבי אין
איש. אני נעצרת ושומעת מאחורי את רקפת שואלת לאן אני לוקחת
אותה- אני אומרת שנלך למקום שאנחנו הכי אוהבות. היא מחייכת.

בבית הקברות הזה עוד לא היינו...
רקפת הולכת לחלקה צדדית, אני אומרת לה שאני הולכת לחפש מישהו.
היא שואלת אם הוא "טרי", אני צוחקת. היא מחזירה לי חיוך מתוק.
אור של אחר צהרים אביבי מאיר את בית הקברות, אני קופצת מחלקה
לחלקה, מזנקת לגבהים בלתי אפשריים. קוראת בקול "ברי, ברי",
צוחקת לעצמי.
אני מתחילה לקפוץ על הקברים, מקבר לקבר, מחייכת לשמות מוכרים.
הקפיצות נעשות פרועות יותר וגבוהות יותר. רוח קרה מלטפת לי את
הפנים, אני מחייכת באושר, צוחקת.
מלמעלה אני רואה אישה יפנית שפופה על חלקה חדשה עם וורד בודד
מונח על האדמה הטריה, היא מסדרת משהו. אני מבינה שאני הולכת
לנחות על הקבר הטרי. ברגע האחרון אני עוצרת את הנחיתה וצונחת
ממש לידה. היא מסתובבת אלי, ובפניה מבט עצוב כמו שלא ראיתי
בחיים. אני רואה שהיא כמעט השלימה מעגל של כותרות פרחים
וורודות, ביד שלה עוד נשארו שניים.

אני מרגישה מטומטמת, ולא מבינה איך יכולתי להיות כל כך חסרת
רגישות, לקפוץ ולצעוק בבית קברות. אני מניחה יד במרכז גבה,
ומלטפת אותה, מקווה שהיא מוצאת בזה נחמה, או לפחות סולחת לי על
ההפרעה.
היד שלי רועדת שהיא נוחתת על העור המצולק, רועדת מעצב, לא
מזעזוע...כאילו שזה בדיוק מה שציפיתי למצוא שם.
האישה נותנת לי את שתי כותרות הפרחים, אני מחייכת וממשיכה
לרוץ...

הנוף חוזר להיות מדברי, רק שעכשיו מפוזרים אנשים פה ושם. אני
קופצת על דיונות, וכל נחיתה גורמת לי להידרדר בחול למטה...
אני מגיעה בקפיצה רכה לדיונה נמוכה, על סלע יושבים שניי אנשים,
אחד גבוה וקירח עם מבנה גוף רחב, השני שפוף, כפוף, כמעט בלתי
נראה. אני מתקרבת לאט, ומזהה את הפנים של ברי בפניי האיש
החולה. הוא כבר לבן עד אימה, העיניים הכבויות מביטות על נוף
שאני לא רואה.

אני מרגישה את רקפת מאחוריי ואומרת בשקט "זה נגמר", ומפילה את
שני כותרות הפרחים לכיוונם.
אחד נופל למטה, השני עובר מול עיניו של ברי.
ברי מפנה את הראש אליי ואומר "זה עדיין לא נגמר", ואור מפתיע
נדלק בעיניו.
אני מחייכת, הוא מחייך. אני דוחפת אותו, הוא נופל על החול, אני
צוחקת. הוא צוחק וקם.
אני דוחפת אותו שוב, הוא מתגלגל על החול בהנאה, אני צוחקת
בקול. המשחק שלנו נמשך עוד כמה דקות עד שברי נופל ולא מצליח
לקום. האיש שאיתו עוזר לו, הוא מנער את החול ומתחיל לרוץ
לכיוון שלי, אני צוחקת. הולכת אחורה כשפני אליו, הוא מחייך
ודוחף אותי בכוח אחורה, אני נופלת לתהום גדולה, צוחקת.

ברי שולח לי יד בחרדה, אני תופסת אותה, לוחצת אותה חזק, מחייכת
אליו, ועוזבת...