בהיותי חיילת בחיל הרפואה, חברתי מרים ואני, תפקדנו כמזכירות
של
קצין רפואה ראשי שעליו הוחלט להיות זה שקובע מי מהחיילים
ישוחרר עקב בעיות בתפקוד, אי התאמה לשרת בצבא, והיו ששוחררו
מהצבא עקב "אי שפיות" וזאת על פי קביעתו של מפקדנו. אנחנו מרים
ואני היינו עדות להרבה מקרים של מתחזים למיניהם והיינו רגילות
להם. עד לאותו
היום בו הוא נכנס למשרד, בחור גבוה, זיפי זקן של חודשים על
פניו הוא נכנס בסערה וצעק "איפה הוא"? איפה הוא? ידענו מיד
שהוא מתכוון לבוס, נסינו להרגיע אותו אבל השתולל וצעק
מטומטמות!  "תנו לי מהר להכנס אליו" אני פניתי למרים חברתי
שהייתה מבוהלת כמוני ואמרתי לה, "זה משוגע על באמת!" הוא שמע
את זה ואז השתוללתו גברה, הוא התחיל לזרוק עלינו ת מה שהוא מצא
, ניירות, מנקב , עפרונות, כל מה שהיה על השולחן, בעט בדלת
וניף אגרוף לחלון , הוא נפצע בידו, דם רב נזל ממנו , הזמנו את
האחות , היא חבשה לו את היד, ואז הוא פנה אלי, "את אמרת שאני
משוגע "אותך אני אהרוג, זאת תהיה המשימה שלי לפני השחרור , אני
אתפוס אותך ואז עשה סימן של שחיטה בגרון", מאז הפכו חיי
לגיהינום , פחדתי להסתובב במחנה לבד, כל הזמן היה נדמה לי שהוא
מאחורי, גם בלילה במגורי הבנות פחדתי מכל רשרוש לא יכולתי
להרדם , היו לי יסורי מצפון, ורגשות אשם , למה הייתי צריכה
לומר לו את זה ? נזכרתי בפציעתו וכאב לי הלב שבחור צעיר ונאה
מגיע למצב כזה. עד סוף השחרור , נקיפות המצפון ורגשות האשם לא
הניחו לי גם את אימי הכנסתי בסוד פחי וגרמתי לה דאגה ואז יום
אחד נודע לי כי הוא השתחרר מהצבא ואז רווח לי . סוף , סוף, גם
יום שחרורי הגיע ,במקום מגורי לא הייתה עבודה ונסעתי לת"א לחפש
עבודה, שוטטתי ברחובות, הגעתי לשוק הכרמל, בתחילת השוק עמד
דוכן של פרחים מהממים בשלל צבעיהם, צפרנים, גלדיולות , גרברות
, הסתכלתי עליהם בעיניים כלות, התכופפתי להנות מריחן , ואז
שמעתי קול קצת מוכר , "חמודה , זוכרת אותי? "הרמתי את ראשי
וראיתי אותו, הבחור מהצבא, הייתי המומה , אבל הוא פתח ואמר "מה
חשבת, שאני באמת ארצח אותך ,בחורה חמודה כמוך ? מה פתאום, הכל
היה הצגה , אני שחקן טוב ה ה ? רציתי להשתחרר על מנת לעזור
בפרנסה למשפחה
שלי ועשיתי הצגה , הושיט לי ורד אדום והלכתי לדרכי ,
נקיפות המצפון ורגשות האשם פסו ממני.