יש לי במוח שדה קטנה,
והיא הולכת איתי לכל מקום.
קוראים לה לינה, היא די יפה,
יש לה נעל עקב ירוקה
והיא תמיד מחפשת את השניה.
השיער שלה כתום,
יש לה חולצה גזורה של "בנק הפועלים"
ומכנסי סטרץ' מנומרים.
היא מאוד מבולגנת,
בגללה כל הראש שלי מלא בדלי "פרלמנט" עזובים...
אוספת את השיער עם קליפס כחול שבור,
אוהבת "בטברנה" ודן שילון- איזה בידור!!!

אך הדבר שאני הכי אוהבת אצלה,
זה כשהיא מתקלחת איתי ושרה בזיוף
את כל השירים שאני הכי אוהבת.
יש לה טעם, לשדה שלי.
שירי ארץ- ישראל- יפה היא שרה לי.
עם "פאנטן פרו- וי" וספוג לב אדום.

אח"כ אנחנו יושבות בחצר,
אני עם ה"ווינסטון", היא עם ה"פרלמנט".
מסרקות את השיער עם הציפורניים
ומגלות עוד סודות על עברנו.
היא מזכירה לי שטויות שקרו לפני זמן,
איך הלכנו לגן ולמדנו לסדר קוביות.
איך שצבענו את המיטה והרכבנו, הכל לבד!
רק אנחנו שתינו נגד כל העולם.

לפעמים, בלילה, מאוחר מאוחר,
אני מתעוררת כי אני מרגישה את דמעותיה על הכר.
-"זה כלום, חזרי לישון",
אומרת לי שדה עם בכי כחול ומסקרה מרוחה
ואני מנגבת לה דמעה.
אני מחבקת אותה בשקט,
ולאט- לאט גם אני בוכה,
כי כל מה שהיא מרגישה,
גם אני, מסתבר, מסתירה.

והיא בוכה עלי, על ילדותי המבוזה.
על שדי היפים- פעם,
שנפגעו מכוח אהבה.
על עיני התמימות- פעם,
שנעכרו מזעם עיוורון.
על לבי העשיר- פעם,
שקטן מאי הידיעה של שלווה.

ואני יודעת, אתה,
שבבוקר נקום ונפקח עיניים,
נשטוף פנים, נצחצח שיניים,
נתאפר יפה- שלא יראו דמעות,
ונצא החוצה "כמו חדשות".

יש לי שדה קטנה בלב,
אתה אני שלמה לעד.
אולי יבוא יום
ואוכל לשחרר אותה.