עצוב לי כל כך עכשיו, והבכי מתגבר. השמים, השמים לא מצילים
אותי היום. והדמעות, הן כל כך כבדות, וחונקות.
אני צריכה לשמוח, כי היום הוא יום שמח, אבל הבכי מפריע לי
לראות. כל מה שאני יכולה לראות מבעד לדמעות זה את העיניים שלך,
העיניים העצובות שלך, וברקע מהדהד לו קולך השקט, הקודר.
וזה בא והולך, אתה יודע, בא ונעלם, כמונו, כמוך.
אני סופרת את הדקות, את השניות שנותרו לי עד לרגע השבירה.
סופרת ולא מאמינה. והכל מתפורר סביבי, הכל קורס, ורק אתה ממשיך
להיות שם, שלם, גדול, דמיוני.  
אני מנסה להתנתק, פשוט לשכוח, ולא מצליחה. אני כבר לא ישנה, לא
רגועה, לא חיה. רק חושבת, עליך.
ולך אין מושג שכל מה שאני רוצה לעשות זה רק לחבק אותך ולהגיד
לך שהכל יסתדר, ושלא תהיה עצוב יותר.
אני משתדלת להמשיך לחיות גם כשכואב, אני משתדלת לא להראות את
העצב. אבל לפעמים, לפעמים אני נשברת, כמו כולם, אתה יודע, רק
שמשום מה, לי זה תמיד קורה בעיתוי הכי גרוע.
והעצב בעיניך חודר אל לבי, אל נשמתי, זורם בעורקיי, ועיני
כבות, קודרות וחשוכות, מתמלאות בבדידות. וזה נראה לכל, עכשיו
אני בטוחה. כולם יכולים להסתכל מבעד לאישונים המקובעים שלי,
הכנועים, ולהשקיף אל תוך תוכי, אל מערות העצב והכאב.
ואתה, רק אתה לא רואה, רק אתה לא שם לב שעצוב לי. אתה יושב לך
שם, כמה מטרים ממני, עם הבעה מהורהרת על פניך, וחושב. ואני
קוראת את המחשבות שלך, המחשבות האלה עליה, המחשבות האלה שעושות
את הכחול שבעיניים שלך כל כך עמוק, ואמיתי, ועצוב.
ואני כבר כמה רגעים ארוכים בוהה בך מבלי לשים לב , ולבי
מתמוסס, ועיניי מתמוגגות , וכל מה שאני יכולה לעשות הוא רק
לכתוב לך, לכתוב לך עוד ועוד, דברים שמעולם לא יגיעו אליך,
דברים טיפשיים וחסרי סיכוי, כמוני.
הדמעות כבר לא יכולות יותר לחכות בפנים והן פורצות החוצה יחד
עם גלי האכזבה וכמה שרידים משברי לבי, והצער ממלא אותי כמו
מבול אימים מטורף, מציף את כולי, ואני טובעת בו, חסרת אונים,
כנועה, מיואשת.
וזה בא והולך, אתה יודע, בא ונעלם.
כמונו.
כמוני.
כמוך.


10/10/02