בעודי נוסעת לתל אביב לראיון עבודה, על מנת להביא לשינוי בחיי
המשעממים, הכרתי אותה, היא ישבה בצד, שיער שחור גלי פזור על
כתפיה, עיניים כהות ועצובות, פנים מתוחות ועור שחום למדי. היא
ענדה עגילים, גדולים, כסופים. היא אחזה בתיקים, שניים למען
הדיוק, תיקים גדולים.
תחושת פחד עברה בגופי, היא נראתה קצת חשודה, מזיזה את אצבעותיה
בעצבנות על משענת המושב, מגרדת את הלק השחור מציפורניה, ומסדרת
כל רגע את תיקיה.
המקומות במונית היו כולם תפוסים מלבד מקום אחד, המקום שלידי.
אדם זקן נכנס למונית, היא פינתה לו את מקומה ועברה לשבת על ידי
במין טבעיות שכזו, ממשיכה בתנועות המלחיצות שלה. תחושה פנימית
גרמה לי לשאול אותה "קרה משהו?", כמובן שהתשובה הייתה חיובית
ותוך שניות מספר מצאתי את עצמי כחברה, אמא ופסיכולוגית לילדה
המסכנה הזאת, לילדה בלי האופי, שלא היו לה שאיפות בחיים, שברחה
מהבית, מהמציאות, ברחה מעצמה...
לילדה שגורלה היה מר.
לפתע הרגשתי טיפשה, בעודי מתלוננת על החיים "המשעממים" שלי,
היא הראתה לי את כל הטוב שלי בחיים, החיים שלי נראו לכמה שניות
ממש מושלמים. היא אמרה שאני חכמה, השוותה אותי לאמא שלה, לא
לאמא הביולוגית, ההורים הביולוגיים שלה מתו, לאמא המאמצת שלה
שעזבה את הבית לאחר שהיא ואביה המאמץ התגרשו.
"אני מרקו" היא אמרה,"מחפשת את אמא"... אפילו את מספר הטלפון
שלה לא היה לה. היא יצאה לעיר הגדולה בחיפושים אחריה, בלי כל
בסיס היכן היא נמצאת, אתם שואלים איך? איך היא יצאה כך? בלי
כסף? בלי טלפון? בלי שום דבר אחר החיוני למשך חייה? - גם אני
שאלתי בהתחלה, אך לא היה כל כך קשה למצוא תשובה, זה בגלל שהיא
נולדה לגורל הזה, למציאות הזו. ובנינו מי רוצה לחיות במציאות
כזו?! מציאות שלא נתנה לה במשך כל 16 השנים הללו לפתח שום
ציפיות, שום תקוות. 16 שנים של חיים בלי אהבה, בלי אכפתיות,
בלי משפחה אמיתית ויותר מזה 16 שנים בלי אופי, בלי רצונות
וחלומות.
אז היא ברחה, ברחה מהמציאות הזו, מהמציאות שאף אחד לא היה רוצה
לחיות בה.
אולי כדי לגלות את מהות חייה? הרי מהות החיים שלנו היא התקווה,
האהבה, הציפיות ויחד עם זאת האכזבות, לה לא הייתה מהות לחיים
היא הכירה רק את הצד הרע במשחק, רק את האכזבות. אני הכרתי את
שני הצדדים.
אני וגם היא, שתינו נולדנו לגורל!
רק שהיא - היא נולדה לגורל המר הזה.
ואני? אני נולדתי לגורל, הגורל עם האופי.