בהתלהבות של הרגע "יש! אפשר להוסיף יצירות!" כתבתי סיפור, ישר
למחשב. לא אוהבת אותו במיוחד אבל הרעיון ישב לי בראש הרבה זמן,
יותר מידי, והוא כבר רוצה לצאת. אולי אני אשכתב אותו על נייר
ואז הוא יהיה יותר טוב.

כולם אומרים שאני מוזרה כי יש לי כנפיים, אבל אני יודעת שאני
בדיוק כמו כולם.

קוראים לה מיטל, ויש לה כנפיים. אף אחד לא יודע למה, לאף אחד
גם לא אכפת, העיקר שיש לה כנפיים. אנשים הולכים ברחוב ומצביעים
עליה, היא עושה כאילו היא לא שמה לב, אבל זה בעצם מפריע לה,
אפילו מאוד מפריע לה. "חברים" שלה איתה רק בגלל שזאת דרך יותר
מהירה להגיע למקומות, וכשהם מגיעים אליהם הם כבר לא מתייחסים
אליה. רק עם אחד היא באמת יכולה לדבר - טל.
הוא מקשיב לה כשהיא מתלוננת, מחבק אותה כשהיא בוכה, צוחק איתה
כשהיא מאושרת. ויום אחד, בימים האלה שהיא בוכה כל היום הוא אמר
לה "לא היית רוצה להיות נורמאלית? כמו כולם? שלא יסתכל עליך
ברחוב? שלא יצביעו?", והיא לא יכלה לענות, היא רק המשיכה
לבכות. והוא לתומו חשב שהתשובה היא כן, שהיא רוצה להיות כמו
כולם.

אני לא מבינה למה אני בוכה כל הזמן, הרי יש לי כנפיים, אני
מיוחדת. הם אומרים שאני מוזרה, אני קוראת לזה מיוחדת, כי זה מה
שאני, מיוחדת.
אני אוהבת את התשומת לב, אני אוהבת שזוכרים אותי בכל מקום שאני
הולכת, אני אוהבת שילדים קטנים צוחקים כשהם מסתכלים עליי, לא
שהם לועגים עליי, הם פשוט מאושרים שהם ראו את הילדה עם
הכנפיים. ואני מאושרת. מאושרת.
טל שאל אותי אם אני רוצה להיות כמו כולם, ורק המשכתי לבכות ולא
עניתי לו, כי זה מה שקורה לי כשאני בוכה, אני לא יכולה לדבר.
הוא בטח חושב שאני לא מאושרת כמו שאני, הוא בטח חושב שאני רוצה
להיות כמו כולם.

היא רוצה להיות כמו כולם, אני יודע את זה עכשיו. איך אני יכול
לעזור לה? אולי נסתיר את הכנפיים מתחת לחולצות? לא, כולם יחשבו
שיש לה גיבנת, וזה יותר נורא מכנפיים, אנשים צוחקים על
גיבנים.
אני יודע! יש לי רעיון! היא כל כך תשמח!

טל ישן אצל מיטל באותו יום, הוא ישן עם סכין מתחת למיטה. הוא
תכנן הכל, אבל לא סיפר לה כדי שתהיה לה הפתעה. הוא שם לה סם
מרדים בשוקו. וכשהיא נפלה למיטה הוא לקח את הסכין וחתך לה את
הכנפיים, וכל הדם שירד לא הפריע לו במשימה שלו לגרום לה להיות
נורמאלית, וגם כשהיה לו דם בעיניים הוא המשיך, לאט לאט, מנסר
בעדינות, שלא תתעורר.
טל שם לה יותר מדי חומר מרדים בשוקו, היא כבר לא תתעורר,
הרופאים אומרים שזה גם בגלל שהיא איבדה הרבה דם, אז החומר
השפיע יותר, אף אחד לא יודע למה, כנראה בגלל הכנפיים.
טל הסתכל על הארון כשהורידו אותו לתוך הבור וכיסו אותו בחול,
הוא רצה לשים ידיים על העיניים כדי שלא יראו שהוא בוכה, אבל
היו לו אזיקים על הידיים, והשוטרים עמדו מאחוריו.
על המצבה שלה היה כתוב "היא הייתה מוזרה ומיוחדת, שילוב של
שניהם" וכשהשוטרים לא שמו לב טל גם הוסיף "ועכשיו סוף סוף היא
נורמאלית".