זה התחיל כבדיחה. לא זוכרת על מה דיברנו באותה שיחת לילה
הזויה, אבל מה שזה לא יהיה- זה הביא אותנו למסקנה שירון הוא
זאוס. משהו עם אלוהים, ועם זה שאפשר לעבור לתרבות עם הרבה
אלים, בכל אופן הוא אהב אותי אז, ואמר שאם הוא זאוס אז אני
בטח אפרודיטה, כי אין שום ספק שאני אלה, ואם אני אלה אז בטח
אלת היופי. טליה לא אהבה את המשחק הזה. היא צחקה כשהלכנו
לפיינטבול ביחד, חייכה כשעשה לי סדרת צילומים מרהיבה, עיקמה את
האף כשהתחלנו עם שיחות הלילה, ועזבה אותו כשהפתיע אותי עם שייט
לחופי הים התיכון. הוא חשב שלא ראיתי את הדמעה שניגב מהר כשעזר
לה להכניס את המזוודות לאוטו. מעולם לא היינו קרובות, אך
הצטערתי לראות אותה הולכת. או אולי רק חשבתי שאני צריכה
להצטער, כי לא יכולתי להימנע מלשכוח אותה במהרה, ולשקוע בשמחת
אהבתנו. ואיזו אהבה זאת הייתה. אני לא זוכרת שום רגע שבו תהיתי
אם כך רציתי את זה. לא הושארה לי אפשרות כזאת- הייתי מסוחררת
מרוב פינוקים. היה אפשר אז להפוך למליונר עם פוקס קטן
בסטארט-אפ, הוא היה מוכשר, ואני התרגלתי מהר לאוכל של מסעדות,
לשרות חדרים, לשמלות אלגנטיות. ירון יצא מגדרו כדי למנוע כל
תלונה קטנה שעלולה להיות לי, וכל התקופה היפה הזאת הדיפה ריח
של בושם יוקרתי. מאז ומתמיד כבוד היה קל לקניה בכסף, ורשת
הקשרים שלו הלכה והתהדקה. בכל ארוע חשוב היה מי שיעמוד בתור
ללחוץ את ידו של ירון לוין, ואני אהבתי להיות תלויה על היד
הזאת. השנה הראשונה עברה מהר, ובסופה עמד ירון בראש חברה חשובה
שלא אציין שמה מטעמי מניעת פרסומת, ואני הייתי האשה שלו.
המוניטין הוא מצרך חשוב במעמד כזה, ולכולם סיפרנו שהתחתנו
מזמן, בטקס צנוע בפריז. על האצבע שלי נצנץ יהלום, ועל כל
כרטיסי האשראי הוטבע- דניאלה לוין. הכל התנהל על מי מנוחות, עד
שאנשים כטבעם של אנשים, החלו לשאול שאלות. ירון הציג את עצמו
כאיש משפחה למופת, וככזה- היה מאד תמוה שהבטן שלי נשארת חלקה
גם אחרי שלוש שנות נישואין. אני התנגדתי בכל תוקף, לא רציתי
ללדת ילד לא חוקי, איימתי עליו שתצא לנו ילדה מכוערת בגלל
הרמאות שלו -"אבל יקירתי, הרי במצבנו איננו יכולים להתחתן,
ואנשים כבר שואלים שאלות. ומלבד זאת, אין שום ספק שתלדי לי בן
ולא בת". כידוע, יהלומים הם ידידיה הטובים של אשה, ונשים
צעירות הן קלות דעת, ועל כן קלות לשכנוע. אולי עוד הייתי
מאוהבת בו אז, ושנינו צדקנו. אכן ילדתי בן, והוא אכן היה, אם
אפשר לקרוא לזה כך, מכוער. הוא נולד עם שפה שסועה, פזילה, וביד
שמאל היו לו רק שלוש אצבעות. הרופאים דיברו על סבירות גבוהה
לפיגור שכלי. יכול להיות שזה היה הקש האחרון ששבר את אהבתנו,
וריחמתי על הילד שלי, שלא רק נועד לסבול כל חייו ממראהו, אלא
גם לגדול במשפחה מפורקת. יכולתי לעזוב את ירון אז, וכאם ילדו
לקבל גם מספיק כסף כדי שלא אצטרך לעבוד לעולם, אך למען האמת-
לא רציתי לוותר על מעמדי ולבלות את חיי בטיפול בילד מקולל, וגם
הוא היה מוכן לעשות כל מאמץ כדי לטאטא את כל בעיותיו האישיות
אל מתחת לשטיח, הרחק מהעיתונות. בבית לא דיברנו זה עם זה, אך
המשכנו בהצגה מול המצלמות, תוך כדי התעמקות גדלה והולכת בחיי
החברה שלנו, אני במכוני בריאות והוא בפגישות עסקיות. אריקה
גידלה את אסף הקטן, והייתה מרוצה מהקידום משטיפת רצפות ומן
הסתם מאד מרוצה מהעלאת המשכורת. עם הזמן, יותר ויותר נערות
צעירות שימשו לו מפלט ממני, ויותר ויותר ג'ין סיפק לי מפלט
מהחרטות ההולכות וגוברות. ייחלתי להטביע בו את כל הלילות
שהעברתי במיטתו של ירון, ויותר מכל חלמתי על דרכים להיפטר
מפריים של אותם לילות- אסף. אך ההוצאה לפועל של חלומותיי
המטורפים, ואי לכך גם ההשלכה לכלא, נחסכה ממני. ארבע שנים כבר
חיינו יחד, במחשבה שיותר גרוע כבר לא יהיה, והתחלנו להתרגל
למצב, מעוות ככל שיהיה. ואז טליה חזרה. חזרתה לחיינו לא הייתה
נזכרת בכזו דרמטיות אם הייתה, למשל, דופקת יום אחד בדלת ומברכת
את ירון בסטירה מצלצלת. אם הייתה עושה זאת- הייתי אפילו מודה
לה. אך הפעם הראשונה שראינו את טליה, מאז שעברה להתגורר עם אמה
ארבע וחצי שנים קודם לכן, הייתה מעל דפי העיתון, תחת הכותרת
"מר וגברת לוין- האמנם?". למזלו של אסף, הוא היה קטן מספיק כדי
שלא ידע מדוע הוא נראה ככה, על איזה פשע הוא נענש- חיי שקר
וחטא של הוריו הפעם נטולי מצפון. בכל הצהובונים ניתן היה לראות
את אותו התצלום- תעודת זהות, תמונה של אשה כבת שלושים וחמש,
ולידה, שחור על גבי לבן: "טליה לוין... נשואה... ילדים-
דניאלה.
היה זה ירון שהושלך לכלא, וטליה לא ידעה מה הביאה על עצמה- היא
אמנם קיבלה פיצוי כספי חסר כל פרופורציה, אך גם קיבלה לידיה את
בנה החורג, נכדה, כשאני החלטתי שעשיתי מספיק וטבעתי סופית.
מכון הגמילה הוא בית טוב, והכסף של ירון, יחד עם המטפל שלי,
עוזרים לי לעשות תואר אוניברסיטאי. אני מגישה עבודת חקר בשבוע
הבא. הנושא: מיתולוגיה יוונית. |