לפני זמן רב, כל כך רב שמספיק לשכוח, חי ילד קטן.
הילד היה מאוד בודד ולכן בכה המון. אבל המון. לכן הילדים
האחרים התרחקו ממנו. אתם יודעים איך זה ילדים. אז כך נותר לו
הילד ללא משפחה, ללא חברים, רק בדידות, בלי רגש.
הילד ביקש מתנה מאלוהים ליום הולדתו: להרגיש את האנושות. אתם
בטח לא מבינים מה זה אומר 'להרגיש את האנושות'. הוא ביקש
להרגיש את כל הרגשות הקיימים בקרב האנושות, לטוב ולרע. הוא,
שלא ידע מהי משפחה, חברות, אהבה, ביקש לדעת ולהרגיש אהבת אם,
ידידות נפש, אהבה.
אך אלוהים לא רצה להעניק לו זאת. הוא אמר לו שרגשות כאלו
צריכים לבוא מבפנים, מהלב, ואין להם כל תועלת אם הם באים בנקל.
אך הילד, שסבל כל כך מהחיים, שבר את ליבו של אלוהים. ואמר לו:
"אלוהים, בבקשה... איך אני אדע כיצד לאהוב אם אני לא אדע מהי
אהבה? איך אני אהיה חבר טוב אם אני לא אדע מהי חברות? אני אתן
הכל, אלוהי... אעשה הכל!".
אלוהים אמר לו: "בסדר, בתמורה למתנות האנושיות הרבות שאתן לך
אקח ממך מתנה אנושית אחת. רק אחת. מה זו תהיה?".
הילד חשב רבות. איך ילד שאין לו כמעט כלום יכול לוותר על המעט
שנשאר לו?!
-"קח ממני את הדמעות, כדי שלא אוכל לבכות לעולם."
-"אתה בטוח? אנו צריכים את הדמעות!"
-"כולם קוראים לי 'תינוק בייכן' ואני בוכה מכל שטות. אני אוותר
על זה."
-"אז הנה - מהיום אתה תרגיש כל רגש בעולם, כל פעימת לב, כל
חיוך, כל צחוק, אך לא תוכל להזיל אפילו דמעה אחת."
הילד שמח כולו, בפעם הראשונה בחייו. הוא החל לטייל בארצו, בכל
מקום שהלך הרגיש בליבו צחוק של ילד, תשוקה של אוהבים, אהבת אם.
כך בילה הילד שנים רבות... הוא היה כה מאושר כי למד גם הוא
לחייך, לאהוב ולצחוק...
אך כשהתבגר ונהיה לגבר, התחיל להרגיש בליבו תחושות מוזרות -
צביטות, ריקנות והכי חשוב - את השנאה בעולם.
על כל קללה שאיש גידף, הרגיש האיש כאילו היא הופנתה בשבילו. על
כל מכה שהוכה אדם, חווה זאת על בשרו. שנאת אחים, לב שבור,
חברות שפורקה - כולם נתנו קולם בנפשו של הילד.
עברו ימים והקללות התפתחו לצעקות, מכות התפתחו לאלימות קשה
מנשוא, שנאה הפכה לתיעוב...
כך "הילד" חווה את כל סבל האנושות בנפשו השברירה. והנורא מכל
היה, שהוא לא יכול היה לבכות. כאשר הרגיש על בשרו את השנאה
העצומה בעולם כל כך רצה לפרוץ בבכי, אך לא יכול היה לעשות זאת.
כך עברו להן השנים הארוכות, בהן העולם נהיה יותר ויותר אלים
ועוין, עד שלא יכול היה לסבול זאת. והילד התמים סירב בכל מחיר
להתגלגל אל מעגל השנאה והאלימות, ורק ניסה לברוח, אך בכל מקום
שלא ברח אליו הרגיש את הכאב, עד שכל מה שרצה בחיים היה למות.
פשוט למות, לגמור עם הכאב.
הוא פנה אל אלוהים - "אלוהים שלי! איני מעוניין יותר בחיים
האלה! אני לא מבין איך האנושות מתמודדת עם כל הכאב הזה!".
אלוהים השיב לו ברחמים - "הם חייבים להתמודד עם זאת, על מנת
ליהנות מכל מה שמציעים החיים היפים!".
- "אבל מה כל הנאות החיים שוות לצד הכמות האדירה של הסבל
הזה?!"
- "אינך מבין - אי אפשר להרגיש אושר מבלי לדעת מהו סבל. אי
אפשר לאהוב מבלי לשנוא. האנושות כולה מאוזנת על ידי מאזן כוחות
בין הטוב והרע!"
- "אבל כמות הסבל בעולם כל כך בלתי נסבלת, שאי אפשר ליהנות מן
החיים היפים!".
- "האנושות יכולה - רק שאתה אינך מסוגל לזאת. אתה וויתרת על
אחת המתנות היפות של החיים - הדמעות. הדמעות אינן סימן לחולשה,
אלא סימן לאנושיות. הדמעות הן שמאפשרות לנו להתמודד עם כל הצער
וכאב ופשוט להמשיך הלאה. כמו שהן שוטפות את פנינו, כך הן
שוטפות את הכאב הרב מחיינו או לפחות מקלות אותו מעלינו. חשבת
שדמעות הן סימן לחולשת האדם, ובכך שינית את גורלך. אדם המזיל
דמעה כשליבו דואב, או להפך - כשהוא מתרגש, פשוט נותן סימן
שליבו פועם, שנשמה בפיו, ואין הוא מכונה חסרת רגשות. זה מה
שעושה אותנו בני אדם!".
- "אני מבקש ממך, אלוהי, בקשה אחרונה, קח את נשמתי הגוססת
ממני. אינני רוצה עוד בחיים כאלו ,שאני נבלע בתוכם, בתוך מעגל
הכאב והאלימות."
- "אני לא אקח ממך את חייך. חיים הם הדבר הכי יפה שיכול להיות,
ואסור לבזבז אותם. אני אחזיר לך את דמעותייך כך שתוכל להיות
אנושי שוב, להתמודד עם הצער."
וכך החזיר לו אלוהים את הדמעות וכך חלפו להן השנים. במהלך כל
השנים, האדם לא הזיל דמעה אפילו פעם אחת.
וכשהגיעה שעתו למות, שאל אותו אלוהים:
"אני לא מבין - נתתי לך את כל מה שהיית צריך בשביל להתמודד עם
הכאב. מדוע לא בכית ואילו פעם אחת?"
- "הרגשתי את כל הרוע בעולם בבת אחת... ראיתי את השטן מולי,
נושף בצווארי. כשרואים כל כך הרבה כאב , אי אפשר אפילו לבכות.
אי אפשר להזיל דמעות, כפי שאי אפשר יותר לאהוב, לשמוח. לא נשאר
בי כוח לאהוב, לשנוא ואפילו להזיל דמעה בודדת! כל מה שנשאר
בנשמתי הוא פשוט... פשוט... ריקנות."

ואני, האדם הכי סנטימנטלי שאני מכירה (אני מכירה המון
אנשים...), בוכה המון. בוכה ללא הפסקה - בסרטים, כשאני שומעת
שיר עצוב, בוכה מכל דרמה קטנה, שמחה או כואבת, בוכה כשאני
מרגישה את סבלם של אנשים הסובבים אותי. בוכה עד שהדבר נשכח, או
עד שכואב לי הראש. מה שבא קודם.
ואני לא מתחרטת על כך. לפחות לא עכשיו. כשהייתי קטנה שנאתי את
זה, אבל עכשיו אני מבינה, שהדמעות הן המזור לנשמתנו. אי אפשר
לצחוק בלי לבכות כפי שאין טוב ללא רע. זו עסקת חבילה, כחלק
מהיותנו בני אדם. ככה זה טבעי וככה צריך להיות.