[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור עולה
/
עקיצות

השענתי את הראש על הצווארון הפרוותי, הנעים של המעיל והסתכלתי
החוצה דרך החלון של האוטובוס. הליטוף העדין על הלחי, הגשם הדק
שנצמד לזכוכית. הכל היה מוכר כל כך, כאילו שכבר נסעתי פה.
האצבעות שלי נדדו בלי שבקשתי מהן, מוצאות דרכן לבד למותן, לצד
שמאל, ומעצמן מגרדות בעדינות את העקיצות הישנות. האוטובוס
נעצר, כהרגלו, קרוב מאוד, קרוב מידי לטעמי, מאחורי מכונית
פרטית ברמזור. הבלימה הפתאומית הזאת העירה אותי מהתנועה הלא
רצונית שהייתי שקועה בה- הגירוד. אני חייבת להפסיק, זה עושה
צלקות.
החלטתי שהיום הזה מורכב משברירים של תחושות מוכרות. ריח מוכר,
או אפילו מחשבה שעברה לי בראש ולא הצלחתי להזכר מאיפה היא
מתחילה. כמו למצוא קצה של חוט, ולא להיות מסוגל ללכת לאורכו.
והתחושות, שמהבוקר מסובבות אותי כמו בקונכיה, בלי בעצם להוביל
למרכזה.לא שידעתי מה יש בסוף הקונכיה. גם בפעמים המועטות
ששברתי אחת, החלק השלם שנשאר לא היה מספיק גדול כדי לגלות מה
היה קודם.
וככה הייתי היום. היה איזה טקס בערב, יום זכרון של משהו, לא
הקשבתי. לא שלא הייתי שם, פשוט אני מרגישה ששמתי לב יותר
לדברים אחרים. הייתי עסוקה בללכת עם החוט שלי. אנשים מדליקים
נרות, הפגנות, יריות. קטעי וידאו מהתקופה ההיא. ואני מרימה את
החוט, ואני מתחילה ללכת לאורכו. אני בת 16, או יותר נכון- 16
פחות יום. אבל כשהבנתי כבר היה יום אחר כך, אז אפשר להגיד 16.
זהו. יותר לא מצליחה לעקוב. עוד חוט- אנשים שרים שירים עצובים.
וקר, יש רוח קרה נורא, והם לא לבושים כמו שצריך. אולי בגלל שהם
בטקס רשמי, ולא רוצים להראות שהקור- כאב של כאן ועכשיו של
בנאדם אחד, מעיב על משהונשגב כמו יום הזכרון לדבר הזה. אם רק
הייתי זוכרת למה הטקס...
פולין. אני בת 17 וקצת. מתעקשים שהחולצת תנועה תהיה מעל
הבגדים. המון שכבות מתחת, אבל בלי מעיל.למה זה היה לי חשוב...
מה קרה שלא רציתי ללבוש מעיל על החולצה ההיא? והאצבעות נודדות
למקום המוכר, ומגרדות. בהתחלה בעדינות, אחר כך עם צפורניים,
ובתוך שניות יש טירוף בתנועה הזאת. לא, זה עושה פצעים, חייבים
להפסיק. הנה התחנה. לאן אני נוסעת? אני חושבת שהביתה. ירדתי
מהאוטובוס, הרגליים מכוונות. והמחשבות הולכות למקומות אחרים,
לא של הרגע, והחושים משגעים אותי. ריח של חרובים. אני מחייכת.
כבר לא זוכרת למה, תמיד אמרנו שזה טיפה...לא באה לי המלה. עבר
כל כך הרבה זמן. ונשאר קצה פתוח. אני מנסה, אבל לא זוכרת למה
הייתי מחייכת אליו.    
החושים והרגשות רודפים אחד אחרי השני כמו כדורי סנוקר. רגע אחד
מסודרים צפופים, בשורות, ופתאום אחד פוגע באחרים ומפזר אותם,
כל אחד בעוצמה אחרת ולכיוון אחר. ואי אפשר לצפות מראש את
ההשפעה- צל שנופל בצורה מסויימת, פתאום זורק את הטעם של המנגו
והקיץ הכי מסעיר בחיים שלי... אני סכנה לעצמי, לא צפויה כזאת.
וזה מתחיל שוב- ריח של גויאבה, יום הולדת שמונה ואחותי הגדולה.
ופתאום עצבות נוראית. נשארו לי רק הקצוות של החוטים, ואני לא
מצליחה לחבר הכל לתמונה שלמה.
אני מרגישה כמו גובלן. או איך שקוראים לשטיח קיר שעושים מהרבה
חתיכות צמר קצרות שמסודרות צפוף. חוטים קצרים, שהתחילו הרגע
ונגמרים עוד מעט. חלק חדשים, חלק ישנים. ואני מתקרבת לשטיח,
ומנסה לתפוס חוט: "להגיד תמיד את דעתי". זה מה שכתוב עליו
בקצה. לא זוכרת. למה? מה קרה כששתקתי? מנסה חוט אחר: "להאמין
באנשים". אה. צחוק מריר. מה קרה שהוא עדיין פה? וככה, אני
תולשת אותם ולא מבינה מי אני, ולמה הם.
אני מגיעה לחדר מדרגות. מסתכלת על התיבות. אני לא חושבת שהשם
שלי מופיע על אחת מהן. אני עולה במדרגות, והרגליים נעצרות
במקום מוכר. הן יודעות. מספיקות להן כמה פעמים, והן יודעות מה
המקום הנכון לעצור. המפתח שבכיס מתאים, והמתג של האור נמצא
איפה שנחשתי אותו. כנראה שאני באמת גרה פה.
הגירוד עבר. דווקא כשהפסקתי לשים לב, הוא נעלם. אני מורידה את
המעיל, והולכת למראה-  זה חוזר. אני מוציאה את הפנקס טלפונים
הקטן מהכיס ומתחילה לדפדף. כולם מוכרים, מי יותר מי פחות. אני
נעצרת בשם שמוקף בעיגול אדום. אחרי שני צלצולים עונה לי בחורה
בערך בגילי. כנראה שהיא מזהה את הקול.
"אהלן"
"מה שלומך?"
אני מנסה למשוך תשובה שתגרום לי לזהות משהו בקול שלה, בדיבור.
"יופי. שוב, נכון?" היא אומרת.
"כן. מצטערת, באמת שניסיתי להזכר..."
"טוב, לא נורא. מאיפה להתחיל?"
"אה, משהו עצוב, בערך לפני שש שנים..."
אני כבר כמעט בטוחה שאנחנו מכירות עוד מלפני זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אתם שולחים
סלוגנים כל
היום.
לכו לעבוד!





אשת קריירה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/02 21:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור עולה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה