"ארגון החמאס לקח אחריות על הפיגוע. גורמים ברשות מוסיפים..."
סגרתי את הרדיו בעצבנות.
החום, הפיגועים ומצב הרוח שלי לא אפשרו לי להמשיך לשבת במכונית
אחרי שכיביתי את המנוע.
אוגוסט. התצורה הארצית של הגהנום. מחבלים מתפוצצים ברחובות
מוסיפים לאווירת השאול.
סידרתי את הכומתה בכותפת, הוצאתי את השקית עם הבונבוניירה מתחת
למושב של הנהג.
זה היה אחד הרעיונות הפחות טובים שהיו לי בארבעת שנותיי בצבא-
להביא שוקולד לחייל שלי שבאתי לבקר. באוגוסט.
הרגשתי איך הזיעה מהשכמות מנסה להתאחד עם אחותה האובדת ממעלה
התחת. הדקרון היה מקרב לבבות אמיתי מבחינתן- הפגישה הייתה
עניין של דקות.
הרחוב היה עייף, כמו כל תושביו בשעה כזאת של הצהרים.  התחלתי
ללכת בכיוון שחשבתי שהיה אמור להוביל אותי לאיזה בית דירות,
שגרות בו כמה משפחות ביניהן המשפחה של צור, החייל הפצוע.
לקחת אחריות על פיגוע- איזה ביטוי הזוי. כמו שלמדתי בשיעורי
ספרות- אקרוסטיכון. לא, בעצם זה אוקסימורון. גם אז נראה לי
שתמיד התבלבלנו ביניהם.זה הביטוי שאמור להיות סתירה פנימית.
מאז שחזרו להשתמש בביטוי הזה ברדיו, "לקחת אחריות על פיגוע",
אני לא מצליחה לא להתעצבן כל פעם שאומרים אותו. אני מנסה לצייר
בעיני רוחי (עוד ביטוי שאף פעם לא הרגשתי מספיק בטוחה כדי
להשתמש בו), את המחבל המתאבד הולך לבקר אצל משפחות הפצועים
וההרוגים. "פיגוע זה פיגוע, צריך לדעת לעשות את ההפרדה- ולקחת
אחריות", הוא בטח היה אומר בטון דיפלומטי לעיני המצלמות שהיו
באות לסקר את הביקור, מחווה של רצון טוב.
הזיעה ניצחה. לא רק שהאחיות משמורת הגב נפגשו פגישה מרגשת,
אחיהם הקטנים החלו נוזלים לי ישר לתוך העיניים.יותר משזה הפריע
לי, נחרדתי מהמחשבה שאני אצטרך להוריד את משקפי השמש שלי ולנגב
את העיניים. זה יחייב אותי לעשות יותר מאת התנועות המינימליות
שאני מקפידה לעשות בחום הזה. כמו בהפלגה, כשהים עולה ולא
מרגישים טוב. מנסים לעשות כמה שפחות, אפילו ברמה של תנועות של
בנאדם יחיד - חיילים שלא מקנחים את האף אפילו. רק לא להוציא את
הגוף מהאיזון העדין שלו כשיש מחלת ים.
אולי מאותה סיבה לא גייסתי כוחות לסובב את הראש טיפה ימינה
לכיוון בית הקפה הקטן שהיה בהמשך הרחוב. השקית שהחזקתי ביד כבר
לא הייתה פריכה ומרשרשת כמו במזגן של החנות. היא הפכה לחמה
וחלקה,  וגרמה לי להזיע סביבה ביד וברגל, במקום שבו היא הייתה
תלויה לידי. אזרתי פתאום כוחות נפש לא צפויים, ופניתי בחדות
ימינה לתוך בית הקפה. נחתתי על הכסא הכי פנימי שמצאתי. זרקתי
את השקית על הכסא לידי. אוויר. קר.
"הג'יהאד האיסלמי מסר לפני שעה קלה כי המחבל המתאבד היה פעיל
בשורותיו..."
ניתקתי את עצמי בכח מהטלוויזיה שדלקה. יופי, עכשיו הם רבים
ביניהם מי אחראי. "מלחמות גנרלים בארגוני גרילה". הייתי מרוצה
ממשחק המילים הקטן שלי. אצלם זה הפוך- כולם רוצים לקחת חלק
בהצלחה. כמה שיותר הרוגים, יותר יוקרתי. כמו אצלנו- רק להפך.
כל הדבר והיפוכו הזה שעובר לי בראש מהרגע שיצאתי מהאוטו גרם לי
להבין דבר אחד- הלכתי בכיוון ההפוך של הרחוב- המספרים ירדו
במקום לעלות, ולקח לי עשרים ושלושה בניינים להבין את זה.
הוצאתי לי מיץ תפוחים בפחית מהמקרר הגדול שהיה בכניסה. ניסיתי
לקחת נשימה ארוכה מהאוויר הקר של המקרר. כשסגרתי אותו בחזרה,
כבר הרגשתי איך החום מגרש את האדים. לא היה להם סיכוי מולו.
צור בטח ישן עכשיו במזגן, מבסוט מזה שהוא לא בספינה. 14 יום
גימלים על שטות שלי. הוא מרוצה, החיילים האחרים במחלקה מקללים,
אירוע חריג שנרשם לחובתי. צחקו עלי שאמרתי לו לקפוץ מהגג, אז
הוא קפץ. אחרי עשר פעמים שהסברתי את מהלך העניינים לכל מי
ששאל, נמאס לי לחשוב מה יגידו עליי. לא היה לי כוח להיאבק
בשמועות. שייהנו. מה שהכי הרגיז אותי היה שלא ראו מה נמנע.אם
הוא היה ממשיך לשבת על הגג של הגשר והיה נופל למים, הראש שלי
היה מונח בתור מאפרה במשרד של מפקד הבסיס. זה שעליתי לגשר
וצעקתי עליו שירד למטה, זה מה שרשום בדו"ח. אז הוא קפץ מגובה
מטר וחצי, פספס את המדרגה וסובב את הקרסול.
מי אשם? החמאס, הג'יהאד, אוגוסט. אוגוסט זה ארגון טרור מחתרתי
שמכה בנו כל שנה באותה תקופה, באוגוסט. איזו אירוניה.
זה נרשם לי בתיק האישי. המחבל נכנס למסעדה עם תיק על הגב. תיק
אישי כזה, של ג'נספורט. אולי היו לו שם הערות שנרשמו לו עוד
מתקופת ההכשרה שלו בקורס קציני פיגועים. הערות על אמינות, על
מילוי תפקידו, על בטיחות פקודיו. אז הוא פוצץ את עצמו יחד עם
התיק. חייכתי לעצמי איך שעברה לי המחשבה בראש. להיכנס למשרדים
של מפקד הבסיס עם התיק האישי שלי ולהתפוצץ. אחרי זה כולם ישאלו
אותי אם באמת התפוצצתי על מפקד הבסיס? עוד משחק מילים שהפכתי
למשהו שאפשר לדמיין.
שילמתי ויצאתי. התחלתי ללכת בכיוון ההפוך. או שזה היה הכיוון
הנכון- תלוי איך מסתכלים על זה. עברתי עוד פעם ליד האוטו.
השקית. השארתי אותה שם. לא משנה, העיקר כבר להגיע לצור הביתה,
להתעניין בשלומו ולחזור לבסיס.
אוטובוס שעבר שחרר לידי ענן עשן שחור סמיך. לא טרחתי להתעצבן.
באופן כללי אני כבר לא מתעצבנת מאוטובוסים. הייתה תקופה שכעסתי
כשהייתי צריכה לרדוף אחריהם, כשהייתי צריכה לקום כדי שאחרים
ישבו. כבר לא. הכי כעסתי פעם אחת כשחזרתי ממבצע נורא ארוך,
והאוטובוס שלקח אותי הביתה היה האוטובוס השנוא עליי- זה שבמקום
האהוב עליי- הספסל השלישי מימין ליד החלון, מישהו כתב גרפיטי
על הכסא שלפניו. "טוב למות בעד עצמנו". כל הדרך הביתה לא
נרדמתי מרוב עצבים. בטח מי שכתב את זה נורא שמח שקצינה ישבה שם
ונעלבה. אבל עכשיו כבר לא נעלבתי כשהאוטובוס עישן עליי. המשכתי
לעלות במספרים. מספר  86. הייתה רק כניסה אחת. בניגוד למחבל,
לי לא חיכו מצלמות בכניסה לבניין.
"מפקדיו של החייל לקחו את האחריות על פציעתו..." ניסחתי את
כותרות מהדורת הצהרים שלי- "והטיחו אותה בדרג הזוטר ביותר
האפשרי".
משפטי מחץ בהחלט היו התחום שלי. אפילו באוגוסט.