הייתי יושבת אצלו בחדר שעות על גב שעות ושומעת אותו מנגן.
הייתי שוכבת על המיטה שלו, עוצמת עיניים, ידיים מאחורי הגב
ומקשיבה. הוא היה יושב על המיטה לרגליי, כולו מרוכז באצבעותיו
המרפרפות על מיתרי הגיטרה ויוצר צלילים. וכמה צלילים מחוברים
יחד היו יוצרים מנגינה. הוא היה יושב לרגליי ומנגן, בשבילי.
תמיד היה מקדיש לי את מנגינותיו ואומר לי כמה הוא אוהב אותי.
ואני, חשבתי שאני לא אוהבת אותו. חשבתי שאני אוהבת את צליליו
בלבד, נערה צעירה, חסרת ניסיון.. מה הבנתי אז באהבה? השתעשעתי
בו, בצליליו וברגשותיו.
עד שיום אחד, נמאס. אמרתי לו את האמת בפנים. אמרתי לו שזהו,
שאני לא קשורה אליו יותר. שאני רוצה לעזוב ולברוח. וכמה שכאב
לו, הוא נתן לי ללכת.. איך לא הבנתי את זה אז? הוא היה ראוי
לטובה ממני.
חודשים לאחר שעזבתי אותו לא הייתי מפסיקה לחשוב על אותן פעמים,
בהן הייתי שוכבת על מיטתו בעיניים עצומות, ידיים מאחורי הגב
ומקשיבה לצלילי נגינתו. איך התגעגעתי לאותן אצבעות המרפרפות על
המיתרים. לאצבעות התגעגעתי, לא למיתרים עצמם. פתאום, חודשים
מאוחר מדי, הבנתי מה עשיתי. לא את המוסיקה אהבתי, אותו עצמו
אהבתי, ואליו התגעגעתי.
אבל הוא, הוא לא התגעגע אליי. הוא מצא לעצמו איזה מישהי אחרת
שתשכב על הגב בעיניים עצומות במיטתו, מישהי אחרת שיישב לרגליה
ויפרוט לאוזניה צלילים ומנגינות עם הגיטרה. מישהי אחרת לומר לה
שהוא אוהב אותי, מישהי שתאהב אותו בחזרה. מישהי אחרת, לא
כמוני.
כמה חודשים מאוחר יותר שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן לקבל אותי
בחזרה. אמרתי לו שאני שוב אוהבת, שאני מתגעגעת. והוא, בחיוך
עגום ובפנים כנות אמר לי שהוא מצטער, אבל יש לו מישהי אחרת
שתשמע את צליליו ותומר לו שהיא אוהבת אותו. מישהי שהוא יאהב
כמעט כמו את הגיטרה שלו. כמעט.

שנים מאוחר יותר לבי החל להיאכל מגעגועים אליו. הייתי יושבת
וחושבת על אותם ערבים עם המיטה שלו, לא יכולתי לסבול את זה
יותר, אז קניתי גיטרה. קניתי גיטרה ומצאתי לי מישהו שישכב על
הגב בעיניים עצומות, ידיים מאחורי הגב ויקשיב לי מנגנת. ואני
הייתי יושבת על המיטה לרגליו ופורטת לאוזניו את אותם צלילים
ומנגינות על הגיטרה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר שהוא
אוהב אותי בחזרה. הוא לא אהב אותי באמת, את הגיטרה אהב, את
הצלילים והמנגינות שנפרטו על ידי אהב.
הוא עזב אותי ככה סתם. חשב שפגע בנקודה הכי כואבת, שזרע לי מלח
על הפצע הפתוח, הוא טעה. הרי מאז שהוא עזב יכלתי להתמסר
לאהובתי היחידה והאמיתית - הגיטרה.