[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוגוסט קול
/
משטרה

"היי ילד", הוא הפנה את אצבעו השמנמנה לעברי, "זה - אתה
עשית?".
"כן, אדוני", השבתי.
"ובכן", הוא נאנח קלות, ואחר נתן בי מבט נוקב, "אתה מתכוון
לשאת באשמה?", התבוננתי על הגופה, ואחר בו, לבוש היה במדים
תכולים וכובע משטרה חבוש היה לראשו עם הסימן 'מ', בתוך מעין
כוכב כסוף.
"כן, אדוני", השבתי וגבי זקוף כעמוד חשמל.
"יפה, יפה",
"אני משוחרר?, אדוני",
"כן, אתה יכול ללכת", הוא נפנף בידו לסימן שאתחפף, ואחר הכניס
סיגר לפיו והדליקו בעזרת מצית כתומה, מתבונן היה בגופה, מוציא
פנקס בעל כריכה דקה, ורושם בו פרטים אחדים בעט כדורי.
"אתה משוחרר, ילד", הוא אמר כאשר נוכח לדעת כי הינני עדיין
עומד במקומי, איני נכון לזוז אפילו במטר, "סיימת את תפקידך,
נשלח מישהו לטפך בליכלוך, עכשיו לך, אמך בוודאי דואגת", מבטו
היה רך, ולחיו השמנמנות החלו מזיעות מפעת חום ליל אוגוסט אשר
היה חזק מתמיד לעונה, "כן, אדוני", פניתי אליו, "תודה".
"עלי, ילד", הוא ענה ונשאר עומד שם, קפוף, ואחר התבונן בי פעם
נוספת. הבנתי את הרמז העבה, וצעדתי סהרורי לאור מנורות הרחוב
המהבהבות, עד אשר דמותו לא ניראתה יותר מאשר גרגיר חול המופל
לים, הוא נמס ונמוג.
"אמא?, את כאן?", הרמתי את קולי באשר נכנסתי לבית, מזווית עיני
הוא נראה שומם, העציץ הרקוב עדיין ניצב היה על שידת העץ
במסדרון, פונה לעבר ספת העור הבלוייה רוויית החורים. "אולי היא
אצל חגית", חשבתי לעצמי והתיישבתי ברכות על הספה, מחפש נמרצות
אחר השלט, ולבסוף אומר נואש וקם ממקומי על מנת להפעיל את המקלט
ידנית.
הטלפון צלצל. בתחילה לא ששתי להרים, "הנה עוד אחד שיפיל עלי
תיזכורת", חשבתי לעצמי והנחתי לו לצלצל, אך לאחר שגווע הצליל,
והתחדש פעם נוספת, החלטתי כי או עקשן הוא האיש, או דבר חשוב
בפיו.
"הלו", זרקתי לחלל.
"הלו, ירון, זאת חגית",
"כן?", האפרקסת הייתה דבוקה לאוזני.
"אמך במשטרה עכשיו, היא ביקשה ממני להודיע לך ש-", קטעתי את
דבריה וניתקתי את הטלפון, נעלתי את הדלת אחרי, ועליתי על
אופניי בדרך למפקדת המשטרה במורד הרחוב, הבניין היה חשוך.
"אמא?",  אמרתי בקול רם וניכנסתי פנימה, עיניים ננעצו בי כאל
קוף בתוך כלוב, "מי אתה?, ילד", שאל אחד מהם, "אני מחפש את אמא
שלי?, אולי ראית אותה, היא בערת בגובה כזה", הרמתי את כף ידי
האופקית לגובה של 1.60, "שיער חום, מתולתל".
"רינת", אמר אחד מהם והתבונן בבחורה שישבה לצד השולחן ועיפרון
בחיכה, "קחי אותו לחדר חקירות 6".
"בוא, ילד", היא קמה ממקומה והושיטה לי את ידי.
"איפה היא?", שאלתי שוב והחזקתי את ידה.
"אל תדאג", היא אמרה ברכות, "הכל בסדר, נמצא לך מקום להלילה".
"מה?", השתוממתי, "הלי-מה?, אני לא מבין?", עיניו נפערו
לרווחה, ומשתיקתה הבנתי כי הגענו.
דלת עץ עם חלון פלסטיק עכור ועליו המספר '6' ניצב למולי, רינת
סובבה את הידית ונכנסה פנימה.
"אלעד?", היא פנתה לעבר האיש עם השפם העבוט, "הבן שלה", אחר
נתנה בי מבט, "תיכנסו", הוא אמר, ורינת צעדה פנימה ואני אחריה,
אמי אשר בתחילה שרויה הייתה בעלטה, ואחר פניה אורו, נתנה בי
מבט סלחני, ודמעה זלגה מעיניה החומה והגדולה, "אמא", ניגשתי
אליה וחיבקתי את כפתיה, מניח את ראשי על צווארה, ידה חלפה
ברכות על שערי, "אמא, מה קורה?", אמרתי בבכי.
"כלום, בן, הכל בסדר, שום דבר לא קרה".

הנחתי את הסיגריה האכולה למחצה לצד כוסית הויסקי הריקה, ואחר
נתתי אגרוף בקיר הגבס, דבר אשר גרר אחריו היווצרות סדקים צרים
אשר נשלחו כזרועות ממקום המכה, "היא לקחה את האשמה", דפקתי פעם
נוספת, והחזרתי את הסיגריה לפי, מוצץ פעם אחת, ואחר מוציא את
העשן כשמבטי פונה מטה, ומצחי רכון על הקיר, "קיבינימט", הרמתי
את ראשי, "הם לא נוהגים להאשים ילדים," אמרתי בקול לגלגני,
"לעזאזל איתם".
גמרתי את הסיגריה וכיביתי אותה בתוך המאפרה, אחר מזגתי כוסית
נוספת ולגמתי אותה עד תום.
"בן?", אמרה אימי.
"כן, אמא", צעקתי לעבר החדר השני.
"מתחילה התוכנית האהובה עליך",הודיעה היא בקול רענן ונקי.
"התחיל 'אוז'?", שאלתי מופתע.
"לא, בן", היא אמרה, "מרחב ירקון".
פקחתי את עיני לפתע, מתענג על הרגעים המעטים אשר נשארו לי
במיטה החמימה, מתעטף בשמיכה, ומביט בשעון, "כבר אחר הצהריים",
אמרתי לעצמי, והנחתי את השעון המרובע והאדום. "הגיע הזמן
לקום".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החתול של
שרודינגר ואני?
ככה /-/ קרובים.


לא מאמינים?

אז מה אם הוא
בסופר-פוזיציה?



הנזיר האלקטרוני
מתחבר עם
ניסויים
מחשבתיים ולא
מבין למה הם לא
מתקשרים אף-פעם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/8/99 19:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה