אני לא יודעת כבר מה לחשוב וזה גורם לי לשקוע בדכאונות, אני
מגיעה עם המחשבות שלי לפסימיות שגובלת בבכי מאופק בחדרי הסגור
כשרק מנורת השולחן דלוקה, מאוחר בלילה, אני לבד במיטה ולידי נח
לו היומן שלי עם כל מה שהיה בינינו כתוב בפירוט רב.
כתבתי את זה ביומן אבל זה לא עזר, ניגנתי וזה לא זר, הייתי
צריכה אמצעי שבעזרתו אוכל לפרוק את העומס הרגשי הכבד שנחת עליי
כפצצה מתקתקת. לא מצאתי פורקן, בכיתי יום שלם, העיניים שלי היו
אדומות לגמרי, בכיתי לו בטלפון, הלכתי אליו בצהריים וזה היה
היום האחרון שהתנשקנו.
אז זהו, התחילה שנת הלימודים, עכשיו אני רואה אותך כל יום
מסתובב רוב הזמן עם ידידה טובה שלי שתפסה את מקומי ואני כמעט
בטוחה שגם איתה התנשקת, אני כבר מזהה את שפת הגוף שלך, אני
מכירה את התנועות שלך, מחכה בבוקר לראות אותך עם הג'ינס
והגופיה, מחכה שתבוא ותגיד לי בוקר טוב ותיתן לי חיבוק ונשיקה,
וכן, זה קורה, אבל אני... אני מזהה את החיבוק הזה, זה כמו
אז... כשהתנשקנו... כשהתחבקנו כ"כ הרבה, והרגשתי כ"כ בטוחה,
מוגנת ונאהבת, אבל לא, היחסים בינינו הורעו בגלל ששקעתי באהבה
עמוקה, שכבר לא היה ביטוי לתשוקה, כבר לא היתה הבעירה הזאת,
הניצוץ הזה שכשהיינו מתנשקים והרוגע והשלווה הללו שהובעו על
פנינו והבענו עם גופינו אחריי כל נשיקה...
הפסקתי לחכות, הפסקתי לחשוב, הפסקתי לכתוב, המשכתי לחיות.